עזרת גברים: ההבדל בין שינוי למהפכה

לא נשמעו הכרזות ותרועות, ושום אצבע לא ננעצה בשום עין • הכל התנהל מתוך הבנה שקטה שאין דבר טבעי ומתבקש מזה • בלי בריקדות ובלי פרובוקציות • ככה זה כשהנשים לוקחות לידיהן את מושכות המסורת

, צילום: איור: נדב מצ'טה

לכאורה זה היה עוד אירוע מצוות יהודי גנרי. ספר תורה התקבל בשירים. ברכות. נשיקות. יותר מדי כיבוד. סוכריות מתעופפות באוויר. סימן טוב ומזל טוב. דודות חגיגיות מביטות נרגשות בדור הצעיר ומביכות בסימני אודם. את הכל כבר ראינו. ובכל זאת היה שם משהו שונה. לכבוד בת המצווה נשים ניהלו את התפילה. היתה אישה חזנית, והיתה גבאית, ובתורה קראו (יפה!) שתי כלות השמחה. וכמאמר השיר "דגים עפים, ציפורים שוחות".

ולא. זה לא היה אירוע רפורמי. זה גם לא היה אירוע לנשים בלבד. המעמד התקיים בבית כנסת אורתודוכסי למהדרין, ובברכתו של הרב. מה שאומר שהיתה שם מחיצה. רק שהפעם, מי שעמד מאחוריה וניסה לעקוב היו הגברים. האבות והדודים הנרגשים, שמעולם קודם לכן לא מצאו את עצמם בצד הלא נכון של הווילון. והאחים המשועשעים שלא הפסיקו להתלהב מהמחשבה שהפעם הם אלו שיזרקו את הסוכריות ואולי גם יצהלו צהלולים בקול נמוך בהרבה מהרגיל.

 

תחושת המיותרות הכללית מביאה את הגברים לחתוך החוצה. למטבחון ולחצר. שם הם מוצאים את עצמם מסדרים את השולחנות, חותכים פשטידות ומלפפונים חמוצים

 

אקדים ואומר שעניין הסוכריות אכן היה מחדל שעוד ייחקר. רבים התבלבלו ושכחו לזרוק, וחלק מאלו שלא שכחו, פשוט זרקו את חופן הסוכריות שהופקדו בידיהם, קרוב קרוב, בכוונה תחילה וממש ליד הרגליים. ומיד התכופפו ואספו אותן לעצמם. חרפה. רגע... יכול להיות שזה מה שעושות הנשים תמיד? זורקות רק חלק מהסוכריות?! ואולי בלאגנים והפרות סדר הם חלק אינטגרלי מכל מהפכה.

אבל זהו. שלא היתה שם מהפכה בכלל. לא נשמעו הכרזות ותרועות ושום אצבע לא ננעצה בשום עין. למרות שהדברים היו חדשים כמעט לכולנו, הכל התנהל והתנהג מתוך הבנה שקטה שאין דבר טבעי ומתבקש מהאירוע שהשתתפנו בו. שפשוט הגיע הזמן ואין מה להתפרץ, כי הדלת נפתחה מאליה. בכלל, ובלי קשר לכלום, אני מציע לכל גבר אורתודוכסי או שמרן שיפרגן לעצמו מפעם לפעם שהייה, עם או בלי תפילה, מאחורי המחיצה. סתם כדי לקבל מושג ולהרחיב פרספקטיבה.

מאחורי המחיצה - גם אם היא עשויה, כנהוג, ממסגרת עץ קלה בשילובים עם וילונות "קרושה" זעירים - אתה לא בעניינים. מכיוון שאתה לא בעניינים, אתה מתחיל לפטפט. כשהנשים מנהלות את הטקס, פתאום כל השירים המוכרים נופלים עליך בסולם שהקול הגברי פחות זורם איתו. שני ניסיונות ואתה מוותר.

תחושת הכלוב והמיותרות הכללית מביאה את הגברים לחתוך החוצה. למטבחון ולחצר. שם הם מוצאים את עצמם לפתע מסדרים את השולחנות, חותכים פשטידות ומלפפונים חמוצים. עושים את התפקידים המסורתיים של... ואללה, צחקנו בקול, היפוך התפקידים הושלם. פעם סיפרו לנו שהנטייה לפטפט, לא לגלות עניין ולהעדיף לחתוך סלט מאשר לקרוא בתורה, הן תכונות נשיות גנטיות. פתאום מתברר שכל מי שנושיב מאחורי מחיצה יאבד עניין מתישהו, יפטפט וייצא לחצר. תראו אותנו, כבר בפעם הראשונה שאנחנו בהיפוך התפקידים הזה, ואנחנו מוצאים את עצמנו בדיוק שם.

***

לאחרונה אני מוצא את עצמי יותר ויותר באירועים דומים. זה מסקרן אותי במיוחד כאשר בני המשפחה שעומדים מסביב הם יהודים מסורתיים. מזרחיים. אולי מהפריפריה. כאלה שאין עליהם שום השפעה של יהדות אמריקה. גברים שנוהגים לחבוש כיפה בשבתות. נשים שיבואו בשמחה להפרשת חלה. ייתכן מאוד שחלקם מצביעים ש"ס. והנה, אין להם שום אנטי. עומדות שם אימהות וסבתות שמעולם לא היתה להן "פרשת בת מצווה". לרובן לא חגגו בכלל. ואם חגגו, הן עצמן רק לבשו שמלה יפה אבל לא פצו פה. בעבר לא הזמינו אותן לדבר, ולמסורת יש המון כבוד לעבר, ובכל זאת לבנות שלהן הן מאחלות וגם רוקחות עתיד אחר. לא מתוך אידיאולוגיה יוקדת, אלא פשוט מפני שזה מתבקש ומובן מאליו, ואיך בכלל אפשר אחרת. ברגעים האלה אני חושב שככה אני אוהב את מלאכת השינוי. בשלווה וברוך. בעיתו ובזמנו ובאופן טבעי. בלי בריקדות ובלי פרובוקציות או ניסיון לבוז למי שעדיין לא שם.

באחד האירועים האחרונים שנכחתי בהם, הוזמן ידיד המשפחה ליטול חלק פעיל בטקס. הבטתי בו מתקרב לשולחן, לספר התורה ולנערת בת המצווה. לך תדע מה התרוצץ לו בבטן. זה בוודאי לא פשוט לו. אדם מוכר שמשתייך לחוגים חרד"ליים, והוא הגיע וחייך והתכבד להגביה את ספר התורה. אנשים ניגשו בסוף לומר לו שהוא אדם אציל נפש, והם בוודאי צודקים. אבל קל הרבה יותר לנהוג באצילות, כאשר כך מתנהל הכל מסביב.

לא מזמן זכיתי לקרוא בתורה, ואחד העולים היה אורח לא מוכר. בחור חירש. המארח שלו ביקש שאצביע באופן ברור על המילים כדי שיוכל לעקוב. אמרתי לו, תראה מה זה. פעם, בעבר, גם חירשים לא היו בעסק. כמו ילדים, כמו נשים, כמו עבדים ושוטים, גם החירשים נחשבו ל"פטורים" ולכן הוצאו מהמשחק. ההלכה לא השתנתה. אבל החירש השתנה. מאז שפת הסימנים, החירש הוא לא אותו חירש. גם פיתוחים טכנולוגיים שונים הפכו את החירשות לחוויית חיים אחרת לגמרי מזו שחז"ל הכירו.

אבל אני לא מכיר מטורף אחד שיתקוף באלימות מניין של חירשים מול הכותל, או יזרוק כיסא על בחור עם מכשיר שמיעה רק בגלל שהחליט להתעטף בטלית. השאלה היא: למה באמת? למה השינוי במעמדו של החירש לא מאיים על השומעים, ואילו העובדה שגם האישה היא כבר מזמן לא אותה אישה (וגם אנחנו טיפה השתנינו), מצליחה לאיים ולהסעיר כל כך. אני מניח שיש יותר מתשובה אחת לשאלה הזאת, אבל יכול להיות שחלק מהתשובה נעוץ גם הוא בהבדל שבין שינוי לבין מהפכה.

כמה הערות על המצב:

א. יוצא לי לפגוש ביומיום המון אנשי חינוך. אני מצטער לאכזב, הם לא פחות טובים מהמורים שהיו לנו פעם. רובם המכריע חכמים, רגישים, ובאופן כללי טובים הרבה יותר. התופעה היחידה שמציקה לי היא הנטייה של רבים לעזוב את ההוראה כמה שיותר מהר ולעבור לניהול. לנהל מוסד, או אגף, או מחלקה או "תת־ועדה לענייני מקסום, תכלול ואיגום משאבים תלמידאיים במרחב הבית־ספרי" או השד יודע באיזו שפה משוחחים שם באזורים הרוחביים של המערכת. התחושה היא שאפשר היה לעשות יותר, כדי שמורים ישאפו לצבור ותק כאנשי חינוך מהסוג שבאמת פוגש תלמידים ומלמד.

ב. משפט נתניהו־אולמרט הוא אחד המופעים המבישים ביותר שנראו פה כבר מזמן. לאיש מהם הוא לא מוסיף כבוד, ובעיקר לא לציבור. שלא ברצוננו נחשפנו שוב לאישיות הבעייתית של אולמרט (מישהו התגעגע?), ולהתנהלות הקלוקלת בחצרו הקרובה של נתניהו (מישהו עדיין מאמין שזה בלוף?), אבל דוחה ומקוממת לא פחות היא התנהלות המשפט.

אדם שתובע את עלבונו במשפט דיבה לא אמור לעמוד על הדוכן ולהוכיח שהוא לא חולה נפש ושאין לו אחות, גם אם קוראים לו נתניהו. ולא, בישראל 2022 אין מצב שהכינוי "חולה נפש" ישמש עלבון, לא בשוק ולא בפסגת ההנהגה. ועיתונאים שרואים בעיניהם את הקלקולים הללו, ומתמקדים בנקודות אחרות במשפט רק כדי לשנות נושא, הם זן מוזר ביותר של כלבי שמירה.

ג. לפני כמה שבועות כתבתי כאן על חבורת העבריינים הערבים שפרצו לחצרות קיבוץ כפר מסריק, השתוללו על סוסים ועגלות, התגרו בתושבים והעלו סרטונים לטיקטוק. אילו כבר אז היתה המשטרה מרחיקה את וולא חלאילה מהרחובות, אפשר שהיום שני ילדיה הפעוטים של ספיר נחום לא היו יתומים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר