אינך יכולה: מחשבות פטריוטיות בתור לחידוש דרכון

נעלם לי הדרכון. אפילו לא התכוונתי לטוס לשום מקום, אבל אני בחורה אחראית, אז הלכתי למשרד הפנים כדי להוציא דרכון חדש. אבל משרד הפנים לא כל כך רצה שאני אבוא.

זה התחיל כבר באפליקציית קביעת התורים המרהיבה ״my visit", אפליקציה שכשהיא עובדת, עדיין את צריכה שבעה ניסיונות כדי לקבוע תור. כדי להיכנס לאפליקציה צריך להזין מספר טלפון ולפתור סודוקו זריז, ואז את מגיעה אל גמד במערה שמחזיק תיבת אוצר ואומר לך שהקוד שלך שגוי, אבל בכל זאת מעביר אותך לדף הבא, שבו את צריכה לבחור מתוך רשימה ספק שירות. בין האפשרויות: עיריית סכנין, רשות התעופה האזרחית ומשהו שנקרא ״מעיינות זיו״, שעם יד על הלב, באמת צריכים לשקול שוב את הלוגו שלהם כי הייתי בטוחה שכתוב שם משהו אחר לגמרי.

מכיוון שאני לא צמאה, לא תושבת סכנין ולא טייסת, הקשתי על ״רשות האוכלוסין וההגירה״. בסוף, כאמור, הצלחתי וקבעתי תור, שהגיע בשעה טובה השבוע. התייצבתי בקריית הממשלה בתל אביב לעמוד בתור, שהתחיל כבר ליד המעלית. זה היה תור לאיש שעומד ליד מכונה, נותן לך מספר ושולח אותך לעמוד בתור נוסף לאיש שמוציא לך מספר.

אני לא צוחקת ולא מגזימה: עמדתי שעה תמימה בתור לתור. הצטערתי שלא באתי בנעליים נוחות יותר. התכתבתי עם חברה, שהציעה לי לכתוב אלבום חדש בזמן הזה. הסכמנו שזה יהיה אלבום מאוד משעמם. האטרקציה היחידה היתה בחור, שכל הזמן ניסה לעקוף אותי בלי שאני אשים לב. הוא לא הצליח, אבל אני מסירה בפניו את הכובע על הנחישות.

אחרי ההמתנה הארוכה הגעתי לאיש השני שנותן מספרים. הוא ישב מאחורי זכוכית ולא שמעתי מילה ממה שהוא אמר, כך שניהלנו שיחה על סמך מה שחשבתי שהוא אמר. הסברתי שהגעתי להוציא דרכון חדש, והוא הוציא לי את המספר שכבר היה לי, אבל על פתק חדש, ואמר ״שתדעי שאת זמרת מ???ת״. יכול להיות שהוא אמר שאני זמרת מהממת, אבל גם יכול להיות שהוא אמר זמרת מעצבנת. אין לנו באמת דרך לדעת.

בכל מקרה, קיבלתי אותו מספר בדיוק וסוף־סוף נכנסתי אל המקדש האבוד, הגנים התלויים של קריית הממשלה: לשכת משרד הפנים. בצד אחד של החלל עשרות תאים של עובדים מסכנים שלא יצאו להפסקת צהריים מאז האומיקרון, ובצד השני – אנשים, נשים וטף, שישבו על הרצפה בייאוש ובהו באוויר, בטלפונים המתרוקנים מבטריות או במסכים התלויים שלא עבדו. אמנם פסח כבר עבר, אבל אנחנו עדיין צועקים ״שלח את עמי״ והפקידה עדיין צועקת בחזרה ״אדוני! זה לוקח כמה שזה לוקח!״ ממש יציאת מצרים מודרנית. בתפקיד העבדים: אנחנו. בתפקיד המצרים: גם כן אנחנו.

בחוץ התחיל להחשיך. ילדים נרדמו בחיק אמותיהם. אחד הגברים הדליק מדורה קטנה להתחמם מהמזגן, כשהרמקולים קראו 373 והגיע התור שלי. הפקידה שאלה למה לא שומעים אותי יותר ולקחה לי טביעות אצבע. שילמתי 560 שקל על דרכון שאמור להגיע בעוד חודש וחצי, עם שליח של דואר ישראל שיגיד שהיה אצלי ודפק בדלת, אבל אף אחד לא היה בבית.

השבוע התקבלה ההודעה המשמחת שבקרוב תוקם לשכה נוספת בבני ברק, המיועדת להוצאת דרכונים זמניים, אם מישהו מכם להוט לעמוד בתור, להוציא דרכון שלא יגיע בזמן לטיסה ואז לעשות את זה שוב בעוד שנתיים. הדרכונים הזמניים יעלו 430 שקלים, כך שהיוזמה הזו ככל הנראה פונה לאוכלוסייה מאוד ספציפית של אנשים אמידים, שלא מעוניינים לטוס לחו״ל.

נו, מילא. אני גם ככה לא טסה לשום מקום. לא בטן־גב ביוון ולא שופינג בוורשה. לפני חודשיים הייתי אמורה לטוס ללונדון, לחופשה ראשונה מאז הנצח, אבל אז הגיעה הצעה להופעה מעכשיו לעכשיו בהרבה כסף, סכום שלא באמת יכולתי לסרב לו כל עוד אני מעוניינת להאכיל את הילדים, לכן ביטלתי את המלון והטיסה, פרקתי את המזוודה וחזל״שתי את הבייביסיטר. יום לפני ההופעה היה פיגוע והיא התבטלה, כך שלמעשה שילמתי כסף כדי להישאר בארץ.

אבל אין בעיה, סעו אתם, אני אשאר פה בארץ היפה שלנו. סעו אתם לעמוד בפקקים של גלריה אופיצי ובתור לשייק פירות בבריכה. לפי התורים במשרד הפנים, עושה רושם שבקיץ הקרוב ישראל הופכת לגן עדן אמיתי – בלי פקקים, בלי תורים, בלי צעקות (חוץ מאלה של הילדים שלי). סעו לשלום! אני אשאר פה לבד. רק שמישהו יכבה את האור, חבל על החשמל.