כנס הקיץ של הכנסת ייפתח היום, בעוד סימן שאלה גדול מרחף מעל ראשה של הממשלה.
האופוזיציה תניח הצעת חוק לפיזור הכנסת, וככל הנראה זו צפויה לעבור בקריאה טרומית, גם בשל הסנקציות שהטילה רע"מ על שותפותה בקואליציה. מנגד, מצבה של האופוזיציה, המונה 54 חברי כנסת בלבד, גם הוא אינו מזהיר. אין להם 61 הקולות הנדרשים לשלב הבא של חקיקת החוק, או להחלפת הממשלה בכנסת הנוכחית.
אין יציבות שלטונית בישראל. מאחורינו ארבע מערכות בחירות בשלוש שנים, והחמישית כבר מבצבצת מעבר לאופק, בטרם מלאה שנה לכהונת הממשלה.
ממשלת שינוי? בבקשה. זו נקודת הזמן ההולמת לשוב ולהעלות את נושא שינוי שיטת הבחירות. כמעט שום ממשלה בישראל, לאורך השנים, לא מילאה את ימיה, מה שמעיד על הצורך להיערך אחרת. להתאים לישראל, על שבטיה, שיטה שמצד אחד תבטיח יציבות, ומנגד תעניק ייצוג הולם לכל המגזרים בחברה.
ריבוי המפלגות בישראל הוא שורש כל רע. הפור נפל בשנת 1992, כאשר הגיח לעולם חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה, אשר אפשר לאזרחי ישראל לבחור בפתק אחד את ראש הממשלה, ובאחר את המפלגה. החוק היה אמור להיות שלב ראשון ברפורמה כוללת בשיטת הממשל. שלושה ראשי ממשלה נבחרו בשיטה זו - נתניהו, ברק ושרון - אך משלא נערך שינוי גם בשיטה של בחירת חברי הכנסת, נידונה הרפורמה לכישלון. ב־2003, במהלך כהונת אריאל שרון, ובהסכמת האופוזיציה, בוטל החוק והוחזרה השיטה הישנה.
אלא שאזרחי ישראל התרגלו לפינוק של בחירת מפלגה שבדיוק, אבל בדיוק, תואמת את השקפת עולמם. זה הוביל לפרגמנטציה של המערכת הפוליטית. לרסיסי מפלגות מימין ומשמאל. בארה"ב, בבריטניה ובגרמניה יש רק שתי מפלגות, ובבחירות האחרונות לנשיאות צרפת התמודדו ארבע מפלגות. כך ברוב מדינות העולם הדמוקרטי, שם מסתופפים האזרחים תחת שתיים או שלוש מפלגות. בישראל, מנגד, יש לפחות עשר מפלגות בכנסת, ובכל בחירות מתייצבות עשרות מפלגות, חלקן קיקיוניות, על קו הזינוק.
גם העלאת אחוז החסימה ל־3.25 אחוזים לא הספיקה. הפיזור גדול, והיכולת להרכיב קואליציה מתפקדת - קטנה. העלאה נוספת של אחוז החסימה עשויה לגרום ליותר מפלגות למצוא מכנה משותף רחב ולהתאחד. בסופו של דבר, צריכות להיות בישראל לא יותר מארבע מפלגות - מרכז־ימין, מרכז־שמאל, חרדים וערבים.
אין באמת תשובה לשאלה מדוע העבודה, מרצ, כחול לבן ויש עתיד לא רצות על הטיקט של מרכז־שמאל, דוגמת המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. אין גם סיבה אמיתית מדוע הליכוד, ימינה, תקווה חדשה, ישראל ביתנו וגם חלק מהציונות הדתית לא ירוצו תחת הדגל של מרכז־ימין, דוגמת הרפובליקנים בארה"ב. גם בזכוכית מגדלת לא ניתן, באמת, למצוא את ההבדלים בין תקווה חדשה לבין הליכוד לבין ימינה. רק הרצון של סער ובנט לא לראות את נתניהו בסביבתם מונע זאת.
יהדות התורה וש"ס, במהדורה החרדית העכשווית שלה, יכולות לרוץ יחד ולמצות את כוחן. גם בזירת ערביי ישראל ניתן לשוב ולמצוא את המחבר בין המשותפת לבין רע"מ, ושיפעלו יחד לטובת בוחריהן. אחרי הכל, ח"כ מנסור עבאס הוכיח שאם רוצים - אפשר.
ואם נחזור רגע לחוק הבחירה הישירה - זהו אינו חוק רע. הוא אכן מאפשר לבחור את מי שהעם רוצה בו כראש ממשלה, כמו שקורה בבחירות לרשויות המקומיות. אלא שחובה להשלים את הרפורמה לבחירת חברי הכנסת, ובמסגרתה לשלב בחירות ארציות ואזוריות - דבר שיענה על הצורך של ייצוג הולם של החברה הישראלית, או למצער, לקבוע שהמנדט להרכיב ממשלה יינתן לאחד ממנהיגי שתי המפלגות הגדולות. זה לבד יביא לאיחוד מפלגות.
נותר רק אומץ של מנהיגים, משני הצדדים, שיסכימו וירצו לשנות את המציאות, ולא רק את מצבם הפוליטי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו