קשה לקבל סטירה כשכל העם צופה

"מדד ישראל" יורדת מהמסך - הספד ומסקנות • הנתונים שמבשרים את קיצה הבלתי נמנע של הממשלה הנוכחית יותר מכל ספין • הגיע הזמן שיניחו לנו למות בכבוד • ודי לזיקוקים

איור: יהודה נוני, Nuni-art.com

עוד לא עלתה תוכניתי החדשה "מדד ישראל" לשידור בערוץ 13, וכבר ירדה, והפכה להיות עוד שורה בקורות חיי. כישלונות רבים ידעתי בחיי המקצועיים, בערך במספר זהה להצלחות, אבל כישלון כזה לא זכור לי. גדול, מהדהד, מיידי. ולא, לא הורידו אותי כי אני ימני, או כי התוכנית אמרה משהו לא נוח למישהו, או כי מועצת חכמי רשע איפשהו זוממת עלי ועליכם. היא ירדה פשוט כי לא הצליחה לייצר כמות צופים גדולה מספיק עבור מהדורת החדשות בשעה שמונה, שזאת היתה סיבת קיומה העיקרית. פשוט. לא באו מספיק אנשים למסעדה שלי. אחריותי.

הבשורה שהביאה "מדד ישראל" היתה חשובה בעיניי. משאלי דעת קהל בזמן אמיתי תוך כדי שידור ראיונות וכתבות. התוצאה היתה מרתקת. בחודשיים למדתי על עם ישראל יותר משלמדתי בהרבה שנים במקצוע. ונכון, זה אינו סקר מייצג, ובכל זאת אלפי אנשים שטרחו להצביע כל יום נתנו לי תמונה מעניינת על החברה הישראלית, או לפחות על הצופים שלי, וממה שעלה מההצבעות התברר שהציבור מונח יותר ימינה ממה שניתן לצפות, והציבור יותר שמרן ויותר מסורתי מחד, ומאידך לא קיצוני בשום דרך. הוא מכיל, סובלני ונחמד.

אחד הדברים המשמעותיים שעשיתי בתוכנית הוא מדד שביעות הרצון מנבחרי הציבור. כל יום דיברתי על נושא משרה אחר, וביקשתי להצביע אם מרוצים מתפקודו או לא. התוצאות מביכות וקשות. אף אחד מחברי הממשלה לא עבר את 30 האחוזים של תמיכה. הנשיא הרצוג כיכב עם 78 אחוזי תמיכה, וביבי עם 70. אל השר חילי טרופר לא הגעתי לצערי, אולי הוא היה מקבל יותר, ובצדק. הנתונים האלה מבשרים את קיצה של הממשלה יותר מכל ספין שרץ באוויר.

איור: יהודה נוני, Nuni-art.com

 

קשה לקבל סטירה כשכל העם צופה. קשה מאוד לדעת שכל האנשים המובחרים שאספתי לצאת איתי להרפתקה של לעשות תוכנית שונה משטף האקטואליה המשמימה, בבת אחת נהיים מובטלים, בשוק קשה ומתכווץ. ברגעים פחות נעימים עמדתי השבוע מול המראה ואמרתי לעצמי - מה עשית, אברי? איך עזבת את הבוקר הבטוח והלכת להינגף בשדה עוין כזה? לא עושים שטויות כאלה בגיל 60. טמבל.

ועדיין, אני שמח שעשיתי את זה. אולי הקדמתי את הזמן, אולי יצאתי מחוץ לזמן, אבל התרגשתי, והתאמצתי, והתחברתי למקום היצירתי שלי שמזמן לא היה פעיל ככה, ולא זייפתי, והתחברתי לעם הזה, שאני באמת מכבד ואוהב. אולי בפעם הבאה אצליח יותר, ואולי אני וטלוויזיה כבר לא.

תנו למות בשקט

השבוע הלך לעולמו סבא של אשתי, משה שוחט ז"ל, איש באמת מיוחד, חזק, אמיץ, שמח, הקים משפחה נהדרת על חורבות המשפחה שנרצחה בשואה. איש־איש. בשנים האחרונות משה הלך ושקע אל תוך הדמנציה, עד שבזמן האחרון איבד קשר עם הסביבה כמעט לגמרי, וחייו המשיכו להתקיים בזכות רעייתו המסורה יהודית, המטפלת רבת המעללים דשה והילדים והנכדים שלא נתנו לו להרגיש בודד או עזוב או מוזנח לעשירית שנייה.

בכל פעם שבאתי לבקרו, התפללתי בליבי לעולם לא להגיע למצב הזה. מי לא מייחל למות בעודו צלול, ולא לחיות בערפילי האלצהיימר ושאר מחלות ניווניות? ואפילו בימיו האחרונים, כשהוא נוכח־נפקד, ושלל אירועים בריאותיים קשים פקדו אותו בדרך אל הסוף, המערכת הרפואית התעקשה שוב ושוב לתת טיפול, להאריך בעוד יום, עוד שעה, את מסכת החיים שהסתיימה מזמן, ורק התפתחות טכנולוגית מאפשרת את קיום הנשימה באדם שכבר מגיעה לו מנוחה מייסוריו.

בעיניי, הרפואה המודרנית חברה אל הדתות, וביחד הן מבצעות פשע מתמשך נגד האנושות, נגדנו. בכל רגע נתון יש מיליוני אנשים בעולם שהיו מתים למות כבר, אבל מערכת הארכת החיים בכפייה שהקמנו לא נותנת להם להגיע להיגאל מהייסורים, אלא מענה אותם בעינויים קשים שאין להם תוחלת וטעם וסיבה. סתם כי אפשר. מערכת שלמה של טיפולים, תרופות, כוח אדם שחוצה יבשות כדי לסעוד, עושה הכל כדי לנשל את האדם מכבודו ומכספו, כי אף אחד לא מספיק אמיץ לומר - די. תם סיפורו של אדם זה, ילך לשלום, ולהתראות בגלגול המחילות. כל זה קורה בזמן שאנשים שרוצים מאוד לחיות, ילדים באוקראינה למשל, נטבחים ללא מענה רציני של אומות העולם, ומגחיכים במותם את השיח המנותק על חשיבות החיים. על ילדים וצעירים העולם צריך להתאבד, לא על קשישים שבעולם נורמלי היו הולכים לבית עולמם בזמן, ולא אחרי התשה של חודשים ושנים.

היה יום העצמאות השבוע. הלוואי שנהיה עצמאיים לקבוע מתי מסתיים הסיפור שלנו בעולם, שלא רופאים שחוששים לקחת אחריות ולא רבנים וכמרים וקאדים שמאמינים בכל מיני סיפורים יקבעו לנו איך יזכרו אותנו, כמו שהיינו באמת או כמו שדעכנו. הלוואי שנוכל לקבוע מראש, בדעה צלולה, מהו הקו האדום שלנו, וכשהוא יגיע, יבוא רופא מרדים סופית, יבדוק ויאשר - הגיע השעה לסיים. ואז, באופן מלא חמלה, יפעיל את קסמי הרפואה, ויאפשר יציאה מהעולם ללא סבל, ללא כאב, בכבוד. שנזכה ללכת בעיתנו. אמן. 

לא הולם

בערב העצמאות הלכתי עם המשפחה לראות זיקוקים באתר השיגור המקומי שלהם, בגינה ליד הבית. אין מה לעשות, האמצעי העתיק הזה ליצור התרגשות עובד תמיד, על שלל האורות והצבעים, ואלא אם משתמשים בו כאמצעי לחימה נגד כוחות הביטחון, אי אפשר לא לשמוח למראה הפרחים המופיעים בשמיים ונעלמים.

ועדיין, עם כל פיצוץ התכווצתי קצת והרגשתי רגשי אשמה, כי אני יודע מה המחיר שמשלמים הלומי קרב וחיות בית על המופע הזה, וידעתי שעל קורת הרוח שנגרמת לבנות שלי, שעדיין מוקסמות כמו ילדות, משלמים אחרים בזיכרונות שצצים ועולים משדות קרב איומים, וכלבים בורחים מהבתים בבהלה וחלקם לא ישובו למשפחותיהם אף פעם. מודעות חיפוש החיות למחרת יום העצמאות מספרות את הסיפור.

גם לא יכולתי לא לחשוב שאני צבוע בן צבועים, כי מי שהתחיל את הדיבור על הצורך לבטל את הזיקוקים הייתי אני, לפני שנים רבות, כשנחשפתי לראשונה להלומי קרב ולעולמם הרגיש והשביר. אני זוכר היטב שכשכתבתי לראשונה שיש צורך להתחשב באלה שמשלמים את המחיר הגבוה עבור ישיבתנו בטח בארצנו, מחיר בריאות נפשם, ולהימנע מזיקוקים, קיבלתי גיחוכים. איך נבטל מנהג כה יפה? ממה נשמח? מפטיש מתנפח על הקודקוד? והשנים חלפו, והמסר טופטף שוב ושוב, וכל יום עצמאות טרחתי לראיין פוסט־טראומטיים, ולאט־לאט חלה הפנמה. והשנה, לראשונה, בוטלו הזיקוקים בכמה ערים ויישובים, ובכל השאר נותרה העירייה בעקשנותה ובאטימותה, כולל בעיר מגוריי. ופה נשאלה השאלה - אם יש זיקוקים, ללכת או לא? ברור שללכת. זה שנישאר בבית לא ירשים איש ולא יתמוך באף אחד. השינוי יגיע, כבר בשנה הבאה בלי נדר.

ובאמת, השנה הבאה תהיה שנת יובל היהלום, 75, ויהלום את החברה הישראלית שתוציא את הזיקוקים מחוץ לערים ולמקומות היישוב, למקומות פתוחים שבהם ניתן להתקהל קהל עצום ורב, ולראות מופע מושקע של זיקוקים מהביוקר, בלי שאף אחד מתכווץ בכורסה או על השמיכה ליד קערת המים. אין צורך לבטל סופית את הזיקוק והשמחה שהוא מביא. רק לשים אותו במקום שלו, בזמן שלו, והכל יהיה נחמד. כי במדינה שבה בכל דור מצולקים אינסוף לוחמים מהמלחמה או המבצע התורנים, אין לנו זכות מוסרית גם לשרוט נפשות וגם אחר כך לחטט בפצעים עם הזיקוקים. וכבר מצאתי מקום מעולה למופע של השנה הבאה - בתי הזיקוק.

avrigilad@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכירi