דרך הרצל: בין הבטחות - למציאות

רוב האנשים שפונים לעשייה פוליטית מונעים מכוונות טובות. בראשית הדרך הם צעירים משולהבים ואידיאליסטים. לא פעם הם חדורי מטרה ותמימים ברמה שעשויה לעורר גיחוך או השראה. הכריזמה שלהם מתודלקת במרץ אינסופי ובביטחון מופלא בכך שאם רק יקבלו את אמון הבוחר, את העמדה והשרביט - הם יתקנו את העולם. זה יפה והם באמת בסדר, כשהם לא חופרים לך שעות. שאלת השאלות היא מתי ואיך כל זה משתבש?

באופן אישי חוויתי פעם משהו שנתן לי קצה חוט של תשובה לשאלה הזאת. זה היה מין פרק של "סיינפלד", שהסתנן לתוך החיים שלי. השתתפתי בצילומים בחו"ל, וחברת התעופה הזרה החליטה שמשתלם לה לארח את כל הצוות במחלקה הראשונה. זאת היתה הפעם הראשונה, ואבוי, גם האחרונה, שבה זכיתי לטוס במחלקת בני האלים ארוכי הרגליים.

את ההמתנה לטיסה בילינו בלאונג' מפנק. למרות שאין לי מושג מה המשמעות המדויקת של המילה "לאונג'", אני חייב לציין שעצם הצליל שלה לקח אותנו למקומות אנינים ואקסקלוסיביים. אף נוסע לא התפרץ אל הלאונג', מזיע ועמוס שקיות, כאילו זה עתה הגיח מחוויית הדיוטי פרי הראשונה בחייו. איש לא התנפל על הכיבוד, לא דחף לתיקים, ולא צעק "כוכבה, בואי! יש קשיו חופשי". עד כמה שאני זוכר לא היו שם ילדים של אחרים, ואם היו, הם התנהגו כאילו שום דבר באישיות שלהם לא עוצב במזרח התיכון.

הטיסה עצמה היתה חוויה בלתי נשכחת. יכולת לשכב לאחור על הכיסא הרחב והרך, אבל כולנו חששנו שאם נירדם נפסיד אחד מהפינוקים שצוות המחלקה לא הפסיק להרעיף עלינו. הטיסה, למרבה הצער, לא ארכה יותר מחמש שעות, אבל עד לנחיתה כבר לא היינו אותם בני אדם שנכנסו אי־אז לעולמו של הלאונג'.

משהו בנפש כבר שכנע את עצמו שכך ראוי שיהיה. שכבר מרחם אמנו נועדנו, החבר'ה ואני, למחלקה הראשונה. שאין דבר נכון יותר וטבעי יותר מהווילון ההוא שמפריד בין הפירסט־קלאס לבין קרון האספסוף שמתפלש בהמוניותו מאחוריך. בערך כמו סיינפלד, גם אנחנו שאלנו את עצמנו: האם בתום הטיסה אנחנו באמת ניאלץ להתחכך שוב באנשי המעמד הנמוך? באותו מסדרון? באותו תור לביקורת הדרכונים? לאן נעלמה ההיררכיה הבריאה? האם העולם חוזר לתוהו ובוהו?

אני זוכר שברגע הנחיתה הבטנו זה בזה וצחקנו. כולנו פחות או יותר הרהרנו אותם ההרהורים. רק שלנו היה שמץ מודעות וטיפת הומור כדי להבין מה מגוחך בעצם היומרה. האם זאת הסיבה שאיש מאיתנו לא התגלגל לחיים הפוליטיים?

• • •

בואו נדבר עוד קצת על פוליטיקה. בואו נדבר בקצרה על העובדה שכבר כמה שנים המילה הזאת, החשובה והגורלית, מעלה ריח דוחה ולא נעים, שרק מבסס את ההנחה שפוליטיקה היא תחום עיסוק ששומר נפשו ירחק ממנו.

בריאותנים יודעים שאין להם מה להתקרב לדוכן שווארמה או למגש בורקס. נערות אולפנה חסודות לא יודעות אפילו לקרוא בשמם של דברים שהן צריכות להתרחק מהם. ורבים מאיתנו מאמינים שאם אדם מעוניין לשמור על ניקיון הדעת, המצפון והכפיים, מוטב לו שלא יתחכם ולא יביא את עצמו לידי ניסיון וביזיון, ופשוט יתרחק מפוליטיקה.

זאת, כמובן, הנחה מסוכנת. אין דמוקרטיה ואין שלטון חוק בלי פוליטיקה. אוי לנו אם כל האנשים הטובים יעקמו את האף וישאירו את המשחק הפוליטי לשחקנים רעים מהם וחסרי עכבות או מודעות עצמית. ברגעים אלו, לפחות חלק מהקוראים מסננים "פחחחח, מה הוא כותב 'אוי לנו אם...' כאילו מדובר בתסריט עתידני אפוקליפטי. הרי אנחנו כבר שם. עמוק־עמוק".

ואני לא מסכים איתם. אנחנו לא באמת שם. אבל בטח נסכים שאנחנו די קרובים. מספיק קרובים כדי להריח, הן את הצחנה והן את הסכנה.

וידוי אישי: אני בסך הכל בעד הממשלה הנוכחית. לא בחזה מתוח ולא בלב שלם, אבל בעד. אני בעדה לא כי אני חושב שזה בסדר לשקר, להפר הבטחות או לשבור לרסיסים את אמון הבוחרים. על כל אלו אין לי מילה אחת טובה לומר, ואין דרך להעלים את השקרים וההפרות שנכרכו סביב קואליציית בנט-לפיד. אז למה אני בעד?

 כי א' - טוב וחשוב שיש ממשלה למדינה הזאת. ותקציב. ומשרדים מתפקדים. וטוב וחשוב שלא ניגשנו השנה למערכת בחירות נוספת.

וכי ב' - טוב וחשוב שיהיו בה נציגים מזרמים שונים ומנוגדים, גם כאלה שכבר מזמן לא, וגם כאלה שמעולם לא ישבו מסביב לשולחן. כולל מפלגות מוסלמיות. זה שווה לפחות ניסיון. חבל שמנהיגים התחייבו לשווא שלא לשבת זה עם זה, אבל טוב וחשוב שהם יושבים.

וכמובן כי ג' - מי ששתק בעבר מול שקרים בוטים; השלים בחיוך, או סתם באדישות, עם הפרות של הבטחות והסכמים, ועם ריסוק שאריות האמון; ואפילו האמין שמדובר במיומנות מבריקה - לא יכול, פשוט לא יכול, להיתמם ולדרוש מכל העולם ואשתו להזדעזע עמוקות, ולפסול את הקואליציה, רק בגלל שאותה תרבות קלוקלת פגעה הפעם דווקא בו. ולכן, במחלוקת הקולנית על הלגיטימיות של הממשלה, אני בצד שמאמין שהיא ראויה לנזיפה, אבל גם להזדמנות.

ואחרי שאמרנו את כל זה, חייבים לקבוע שהממשלה הזאת, והעומד בראשה, איבדו השבוע נקודות רבות. דווקא בקרב אנשים שחושבים כמוני, כלומר מאמינים שיש לממשלה הזאת נקודות כלשהן שהיא יכולה לבזבז. אמון הוא נשמת אפו של המשחק הדמוקרטי. ומכל ההבטחות שכבר הופרו, נמעכו והתגלגלו לשולי הדרך, ההבטחה לשקם ולרפא את האמון בין האזרח לבין ההנהגה היא הבטחה שבנט לא יכול להרשות לעצמו להפר. גם אם המשפחה מאוד־מאוד אוהבת להזמין טייק אוויי בסכומים חודשיים של משכורת היי־טק, ושמישהו אחר ישלם.

תגובתו של בנט לביקורת הציבורית מקוממת לא פחות מדו"ח ההוצאות. "אני לא ביבי, רעייתי אינה שרה, וילדיי אינם יאיר", הוא כתב, וקשה לחלוק עליו. ההבדל בין המשפחות אכן ניכר. למשפחת נתניהו בכל זאת לקח כמה שנים טובות להגיע לרמה כזאת. משפחת בנט צמצמה לשם בתוך שבועות ספורים.

• • •

בימים אלו מלאו 120 שנה לרומן "אלטנוילנד" של בנימין זאב הרצל. אין יותר מדי מדינות בעולם שהיו סיפור, או רעיון, הרבה לפני שהיו להן נמל, גבול, מטבע או דגל. באחרית הדבר של הספר נפרד הרצל מספרו בסגנון מעט ילדותי וכותב "אחרי שלוש שנים של עבודה עלינו להיפרד, ספרי האהוב. כעת מתחילים ייסוריך. יהיה עליך לפלס את דרכך במבוך של איבה וסילופים. כמו בתוך יער אפל. אבל, אם יתמזל מזלך ותגיע לחברת אנשים טובים, מסור להם את ברכת אביך. הוא מאמין שגם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה" (תרגום: מרים קראוס, הוצאת מרכז הרצל).

לאיש מאיתנו אין מושג מה היה הרצל, איש מעשי שלא הפסיק לחלום, חושב על מדינת ישראל 2022. מדינה חזקה שלא מפסיקה להתלונן על חולשה. מדינה שמעוררת התפעלות וקנאה בעולם, אבל ביותר מדי לילות הולכת לישון מאוכזבת. מדינה שאזרחיה מוכנים למסור את נפשם למען הזולת, אבל בחיים לא ייתנו לו לעבור לפניהם בצומת. מדינה מתעתעת באמת.

בניגוד לשיר הישן ששרה רבקה מיכאלי ("תביט אלי ישר אל העיניים, בנימין זאב"), אנחנו לא חייבים להרצל דין וחשבון. תודה גדולה - ודאי. אבל את הדין והחשבון אנחנו לא חייבים לדור המייסדים אלא לדור ההמשך. נקווה בשבילם, שהספר של הרצל אכן הגיע לחברת אנשים טובים.

shishabat@israelhayom.co.il