הציבור הישראלי חשוף בימים אלה להתקוממות מופרעת. היא התחילה בסרטוני טיקטוק של התעללויות סאדיסטיות בחרדים והתפתחה למופע מפחיד של אלימות כלפי יהודים בערים המעורבות. ודוק: לא כלפי כוחות ביטחון המייצגים את הממסד ה"דכאני" וה"מנשל", אלא נגד האוכלוסייה היהודית.
יהיה זמן לדון בתגובת הנגד היהודית. חלקה מרשים ומרגש בסולידריות שלו, ומיעוטה השולי מבחיל באלימותו. אבל המיעוט הזה משמש באופן מניפולטיבי כמסך עשן. זה פוגש אותנו בטלוויזיה, בציוצי פוליטיקאים, בהודעות של ראשי ארגונים: היהודים אשמים בפורענות. בהתחלה זו ג'נטריפיקציה ביפו, אחר כך זו הפלישה לאל־אקצא, בהמשך אלה המחסומים בשער שכם, בין לבין זה בן גביר בשייח' ג'ראח או "הצל" בפייסבוק, ומעל הכל אוחנה ונתניהו שמגיעים ושופכים שמן.
עכשיו על הגריל הגרעינים התורניים בערים מעורבות, המוצגים כ"אצבע בעין", התרסה מקוממת נגד האוכלוסייה המקומית. וכשמגיעים מתנחלים מיהודה ושומרון לסייע לתושבי לוד - האצבע המאשימה נזכרת לאיזה כיוון צריך להצביע. תמיד האלה עם הכיפה והסנדלים משבשים לשוחרי השלום את האוטופיה. שוב האצבע הזאת.
ושוב, כמו באוסלו, וכמו באינתיפאדת אל־אקצא, וכמו אחרי ההתנתקות, יהודים סופגים אלימות רצחנית ונאלצים לשמוע את מעצבי התודעה מסבירים להם שזה בגללם. שהם התגרו, שהם הזניחו, שהם התגזענו, שהם נישלו, שהם הדירו, שהם התיישבו, שהם העזו לחיות יחד, שהם העזו לחיות לחוד.
בחלק מהמקומות זה כבר גולש לרציונליזציה מפורשת לאלימות. ראיונות עם "צעירי המחאה" שמתארים בנחת את מקורות התסכול, לילה אחרי שחבריהם התגודדו עם מקלות סביב יהודי. ב"בצלם" מסבירים שזה תוצאת האפרטהייד בתוך הקו הירוק, ושאלימות הערבים היא תגובה לאלימות "המאורגנת" כלפיהם. נכון, האמאם של לוד אומר בטלוויזיה: "מדינת ישראל היא מדינת אויב וככה אנחנו מתייחסים אליה", אבל מה הוא מבין? השמאל יודע טוב יותר מה מציק לערבים. זו כבר לא גזענות של ציפיות נמוכות, זו הכללה בוטה שאפילו הימין לא מעז לעשות: כל הערבים אלימים בפוטנציה?
תקרות בטון של כשלים לוגיים נשברות במאמץ הנואש לתרץ את האלימות נגד היהודים. אחרי האשמת הקורבן, מתחילה קורבניזציה של התוקפן: סיור ברשתות החברתיות ובנאומי הפאתוס בטלוויזיה הוא כמו ביקור בקרקס של איתותי מוסר. רבבות יהודים שנתונים למתקפת טרור בשכונותיהם, אנוסים לשמוע שהתוקפים שלהם הם הקורבנות בסיפור הזה.
בשמאל המומים, כרגיל, מהיקף התוקפנות הערבית וממאפייניה האנטי־יהודיים. זה לא הפרטנר שהם דמיינו. לך תמכור "שותפות יהודית־ערבית" עכשיו. אבל מה שצורם הוא עוצמת הניתוק מהסנטימנט הישראלי. הציבור מתבונן במציאות, ולא מבין באיזה יקום מקביל מרחפים פרשנים שכבר קוראים ל"חשבון נפש" - על חשבונו, כמובן. ברגע אחד חזרנו למנטליות של טרום ההתנתקות: אם הם אלימים כלפינו, הם בוודאי צודקים. "אנחנו צריכים לראות איך ממשיכים עם מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית", אמרה דנה ויס בחדשות 12. שבוע של אלימות נגד יהודים - ובשמאל כבר שוקלים לקפל דגלים. אולי גם שם מבינים: בסוף זה הדגל, כלומר הלאום. זה לא אומר שצריך לצאת למלחמת נגד. חלילה. זה רק אומר שכל דיון על שילוב ועל קיום משותף צריך להתחיל בהכרה שזה הסיפור - ולא כמה משפחות יהודיות עם כיפה שפלשו לשיכונים בלוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו