בין ירח דבש למשבר, ירדן היא השכן הטוב

בעיצומו של החורף האחרון, היה נדמה כי האביב הקדים להגיע ליחסי ישראל וירדן. שורת ביקורים ופגישות בין המלך עבדאללה לבין בכירים בישראל, שבהם הנשיא הרצוג, ראש הממשלה בנט והשרים גנץ ולפיד, יצרה תחושה מדומה של התחממות. אבל ברגע האמת, משפרצו המהומות בהר הבית, שבה ירדן וחשפה את פרצופה המכוער, עת בכירים בממלכה התחרו ביניהם בניבול פה ובהסתה נגד ישראל.

אלא שכפי שלא היה צריך להתבשם מירח הדבש הקצר - אין גם מה להתרגש מהמשבר התורן. זוהי ירדן וכך תמיד היתה, וזהו הדפוס של מערכת יחסינו עימה מאז ומעולם, אף טרם חתימתו של הסכם השלום בין שתי המדינות באוקטובר 1994.

ולמי שזקוק - הנה תזכורת מן העבר. ערב מלחמת יום הכיפורים הזדעק המלך חוסיין, אביו של המלך עבדאללה, להזהיר את ישראל כי מצרים וסוריה עומדות לפתוח במתקפה נגדה. בישראל, כידוע, איש לא היה מוכן להקשיב לו. מאוחר יותר, משפרצה המלחמה, הקפיד חוסיין לשמור על השקט לאורך גבולו עם ישראל, אבל שיגר את אחת מחטיבות השריון שלו לסייע לסורים. אגב, שלוש שנים קודם לכן, בקיץ 1970, תקפו הסורים את ירדן, אלא שמתקפה זו נבלמה לאחר שישראל העבירה מסר חשאי לדמשק כי אם הסורים לא יסיגו את כוחותיהם מירדן - צה"ל יתקוף אותם.

המציאות ברורה לכל, ולכל הפחות למי שמעוניין לראות אותה לא דרך משקפיים ורודים של טירון פוליטי או מדיני. אין לישראל שותף ביטחוני אמין יותר במרחב שסביבנו מאשר ירדן, וליתר דיוק - יותר ממנגנוני הביטחון והצבא הירדניים. ובה בעת, מעטים יכולים להתחרות בעוינות של דעת הקהל בירדן, הניזונה ומלובה בידי כלי תקשורת ארסיים ופוליטיקאים המפיצים שנאה וקוראים לאלימות.

"ירדן היא פלשתין" היא אמרה המיוחסת לאריאל שרון, אבל האמת שמי שטבע אותה היה עבדאללה הראשון, סבו של המלך חוסיין, כשסיפח את יהודה ושומרון לממלכתו וקבע כי אין פלשתינים, וכי כולם מעתה ירדנים. בעקבותיו הלך, שנים אחר כך, יאסר ערפאת, שביקש להשתלט על ירדן בהיותה חלק מפלשתין.

העבר הזה רודף את הממלכה עד היום, שהרי חלק ניכר מאוכלוסייתה הוא ממוצא פלשתיני. אלא שלאורך השנים, דרכם של הירדנים להתמודד עם מציאות זו היא על ידי שחרור קיטור לכיוונה של ישראל, או יותר נכון - שפיכת שמן על המדורה בתקווה שהקהל יפנה את הזעם על המצוקה הכלכלית, על השחיתות בצמרת ועל היעדרה של הדמוקרטיה לכיוונה של ישראל, ולא לכיוונו של המשטר הירדני מבית.

היחסים עם ירדן הם יחסים של אינטרסים, ביטחוניים ואף כלכליים. יש בהם יתרונות בעלי משקל לישראל, שבראשם היכולת להישען על ירדן כמי שמבטיחה את גבולנו ממזרח למול איום האסלאם הרדיקלי, וכמובן - גם איראן. בה בעת, שיתוף פעולה זה הוא גם אינטרס ביטחוני וקיומי ירדני ראשון במעלה.

לא יזיק להגיב מדי פעם להשתלחויות הירדניות, הרי גם אצלנו צריך לשחרר קיטור. אבל במחשבה שנייה, ספק אם ירדן כה חשובה כפי שהיא מנסה להציג את עצמה, וכל עוד השיירה ממשיכה בדרכה - הכלבים יכולים לנבוח.