לא לשכוח את לקחי "חומת מגן"

לפני 20 שנה ניצחה מדינת ישראל את הטרור. זה קרה אמנם באיחור רב ומדמם, אבל היא עשתה זאת. מדינת ישראל של פסח 2002, חבולה ומוכה, יצאה למבצע חומת מגן למיגור הטרור.

כדי להבין את גודל ההישג, צריך להבין את האווירה וההקשר. ההקשר הוא כמובן הסכמי אוסלו, שנחתמו ב־1993. רבין, פרס וביילין הובילו את מדינת ישראל להרפתקת שלום שעד מהרה התבררה כטרגדיה חסרת אחריות ומדממת. את התחזיות הפסימיות והזהירות הם נפנפו בזלזול, ובמשך שנים הטיפו לנו ש"שלום עושים עם אויבים". בשנים 1996-1993 נרצחו 256 ישראלים מהטרור הפלשתיני, לעומת 97 שנרצחו בארבע השנים שקדמו להן. שנות השלום דיממו יותר משנות האינתיפאדה. כשהעזנו לערער על אידיליית השלום, הטיפו ש"טרור לא מנצחים בכוח".

האינתיפאדה השנייה פרצה באוקטובר 2000 והיתה ממוסדת ומאורגנת, היישר מהלשכה של ערפאת. קשה לתאר במילים את שנות האינתיפאדה הזו. צעיר לא יבין, ואולי טוב שכך. גילויי הגבורה האזרחיים היו אדירים, ועד היום לא ברור איך הרוח הציבורית הישראלית לא נשברה.

הציבור גירד את טובי בניו ובנותיו מדפנות בתי הקפה והאוטובוסים, ועד אותו מארס 2002, לא עשינו דבר אחד במלחמה בטרור: לא נכנסנו לשטחי A. למעט כניסות מעטות של יחידות מיוחדות, מדינת ישראל לא פגעה בהסכמי אוסלו, אף שפעם אחר פעם הם נשרפו באוויר האוטובוסים המתפוצצים. היא הביעה את אמונה פעם אחר פעם באותו תיאום ביטחוני מקודש, אפילו כשזה עלה בהפקרת חייל בקבר יוסף, מדחת יוסף ז"ל. חיכו לארכי־מחבל ג'יבריל רג'וב שיואיל בטובו לחלץ את החייל הפצוע, ובזמן שרג'וב עישן עוד סיגר, החייל דימם למוות.

במשך שנים טיפחנו מפלצת בשטחי A. השארנו את מרכזי הערים ומחנות הפליטים מחוץ לתחום. נכנענו מרצון, הפקרנו את אזרחי ישראל מבחירה. בחרנו להעדיף את הסכמי אוסלו על ביטחון תושבי ישראל. מומחים צבאיים ומדיניים העריכו שאם ניכנס למחנות הפליטים ולמרכזי הערים, יהיו אלפי חיילים הרוגים. זרעו פחד ואימה בקרב הציבור הישראלי האיתן, שזעק ולא איבד את התקווה לנצח.

עד הפיגוע במלון "פארק" בנתניה. אז החליטה ישראל לצאת למבצע ניקוי הטרור והכניסה את מיטב כוחותיה למרכזי הערים ומחנות הפליטים, עברו בית־בית, קיר־קיר, וניקו את מעבדות הטרור, את כספי הטרור, את מנהיגי הטרור. המחיר היה טרגי, אבל רחוק מההערכות השחורות של הבכירים. ככה הביאו את השלום.

מדינת ישראל ניסתה לעשות שלום בשיח ובמשא ומתן ובפסגות בינלאומיות, היא ויתרה על שטח, פינתה בסיסים, סייעה להקים את הרשות הפלשתינית, הקימה משטרה פלשתינית ואפילו אפשרה לתת להם רובים. היא בנתה הסכמים כלכליים, נתנה אמון וביצעה סיורים ביטחוניים משותפים, העניקה לגיטימציה בינלאומית והבטחות למזרח תיכון חדש. כל אלה הביאו לנו דם, יזע ודמעות. את השלום האמיתי הבאנו באותו אביב 2002, חג החירות. אז שברנו את הקונספציה והסיסמאות הנבובות. מי ייתן ולא נשכח את הלקח הזה, שנכתב בהרבה מאוד דם.