"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

לא לשכוח את לקחי "חומת מגן"

ישראל ניסתה לעשות שלום בשיח ובמשא ומתן ובפסגות בינלאומיות, היא ויתרה על שטח, פינתה בסיסים, סייעה להקים את הרשות הפלשתינית, הקימה משטרה פלשתינית • כל אלה הביאו לנו דם, יזע ודמעות

,עודכן
0השמעה
טנק צה"ל בג'נין במהלך "חומת מגן", צילום: לע"מ

לפני 20 שנה ניצחה מדינת ישראל את הטרור. זה קרה אמנם באיחור רב ומדמם, אבל היא עשתה זאת. מדינת ישראל של פסח 2002, חבולה ומוכה, יצאה למבצע חומת מגן למיגור הטרור.

כדי להבין את גודל ההישג, צריך להבין את האווירה וההקשר. ההקשר הוא כמובן הסכמי אוסלו, שנחתמו ב־1993. רבין, פרס וביילין הובילו את מדינת ישראל להרפתקת שלום שעד מהרה התבררה כטרגדיה חסרת אחריות ומדממת. את התחזיות הפסימיות והזהירות הם נפנפו בזלזול, ובמשך שנים הטיפו לנו ש"שלום עושים עם אויבים". בשנים 1996-1993 נרצחו 256 ישראלים מהטרור הפלשתיני, לעומת 97 שנרצחו בארבע השנים שקדמו להן. שנות השלום דיממו יותר משנות האינתיפאדה. כשהעזנו לערער על אידיליית השלום, הטיפו ש"טרור לא מנצחים בכוח".

האינתיפאדה השנייה פרצה באוקטובר 2000 והיתה ממוסדת ומאורגנת, היישר מהלשכה של ערפאת. קשה לתאר במילים את שנות האינתיפאדה הזו. צעיר לא יבין, ואולי טוב שכך. גילויי הגבורה האזרחיים היו אדירים, ועד היום לא ברור איך הרוח הציבורית הישראלית לא נשברה.

הציבור גירד את טובי בניו ובנותיו מדפנות בתי הקפה והאוטובוסים, ועד אותו מארס 2002, לא עשינו דבר אחד במלחמה בטרור: לא נכנסנו לשטחי A. למעט כניסות מעטות של יחידות מיוחדות, מדינת ישראל לא פגעה בהסכמי אוסלו, אף שפעם אחר פעם הם נשרפו באוויר האוטובוסים המתפוצצים. היא הביעה את אמונה פעם אחר פעם באותו תיאום ביטחוני מקודש, אפילו כשזה עלה בהפקרת חייל בקבר יוסף, מדחת יוסף ז"ל. חיכו לארכי־מחבל ג'יבריל רג'וב שיואיל בטובו לחלץ את החייל הפצוע, ובזמן שרג'וב עישן עוד סיגר, החייל דימם למוות.

במשך שנים טיפחנו מפלצת בשטחי A. השארנו את מרכזי הערים ומחנות הפליטים מחוץ לתחום. נכנענו מרצון, הפקרנו את אזרחי ישראל מבחירה. בחרנו להעדיף את הסכמי אוסלו על ביטחון תושבי ישראל. מומחים צבאיים ומדיניים העריכו שאם ניכנס למחנות הפליטים ולמרכזי הערים, יהיו אלפי חיילים הרוגים. זרעו פחד ואימה בקרב הציבור הישראלי האיתן, שזעק ולא איבד את התקווה לנצח.

עד הפיגוע במלון "פארק" בנתניה. אז החליטה ישראל לצאת למבצע ניקוי הטרור והכניסה את מיטב כוחותיה למרכזי הערים ומחנות הפליטים, עברו בית־בית, קיר־קיר, וניקו את מעבדות הטרור, את כספי הטרור, את מנהיגי הטרור. המחיר היה טרגי, אבל רחוק מההערכות השחורות של הבכירים. ככה הביאו את השלום.

מדינת ישראל ניסתה לעשות שלום בשיח ובמשא ומתן ובפסגות בינלאומיות, היא ויתרה על שטח, פינתה בסיסים, סייעה להקים את הרשות הפלשתינית, הקימה משטרה פלשתינית ואפילו אפשרה לתת להם רובים. היא בנתה הסכמים כלכליים, נתנה אמון וביצעה סיורים ביטחוניים משותפים, העניקה לגיטימציה בינלאומית והבטחות למזרח תיכון חדש. כל אלה הביאו לנו דם, יזע ודמעות. את השלום האמיתי הבאנו באותו אביב 2002, חג החירות. אז שברנו את הקונספציה והסיסמאות הנבובות. מי ייתן ולא נשכח את הלקח הזה, שנכתב בהרבה מאוד דם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר