הפרא האציל הוא עירום, ואלים

כולם מסמפטים את המהפכנים המצרים מכיכר תחריר. הם המערביים, החילונים, הנאורים. הם התקווה שלנו לגור בשכונה נורמלית. אלה שיהיה קל להסתדר איתם. ודאי יותר מאשר עם שלטון "האחים המוסלמים". כולם אוהבים אותם. כל שליטי מדינות המערב, כל אמצעי התקשורת. גם אצלנו. כולם רוצים שהם יצליחו.

אלא אם כן מדובר באותה קבוצה קטנה שנקראת נשים. רק קצת יותר ממחצית האוכלוסיה.

כי בחסות הסימפטיה למהפכנים הפרו־מערביים מתרחשים מדי יום כמה מעשי אונס קבוצתיים. חלקם המוניים. בכותרות קטנות, בעמודים האחוריים. כדי לא לקלקל את החגיגה.

חלק מהאירועים צולמו אבל ברור שאלה רק חלק קטן ממעשי הזוועה. לא כל האנסים שמחים להצטלם. כמעט כל המקרים שיצאו החוצה היו של עיתונאיות מערביות. הן נגישות יותר לתקשורת. לפי ארגון נשים מצרי 63 נשים הותקפו בין יום ראשון לשלישי. ביום ראשון השבוע בלבד דובר על 46 נשים שהותקפו. ברביעי בלילה היו כבר 100 נשים. ואלה רק המקרים שדווחו.

והכל בכיכר אחת, בתחריר.

במעשי האונס שצולמו נראים לא אחת המונים מתנפלים על אישה אחת. לעיתים שומעים את זעקותיה. אבל מה שלא רואים באף אחד מהמקרים - אלה הם אנשים שבאים לעזרתה של המותקפת. עברתי על כמה מהכתבות המצולמות: באף אחת מהן אין אפילו גבר אחד - אפילו לא חסיד אומות העולם אחד - שיינסה לעצור את הזוועה המתרחשת מולו. מדהים ומצמרר: אונס המוני - ואין בן־אנוש אחד.

מתחילת השבוע הנוכחי ועד אמצעו היו שני מעשי אונס קבוצתיים שצולמו. כמה עוד מקרי אונס קבוצתיים היו? כמה עוד מעשי זוועה שלא צולמו?

אנחנו יודעים זה רק דבר אחד: אצלנו כולם אוהבים את המהפכנים הללו. אנחנו מתעלמים, מתמקדים בשיגרה. מבחינתנו הם הרי עדיפים.

כמו אותו אחד שהתקשר לרופא וזעק: "דוקטור, אתה חייב לבוא מהר, הבן שלי בלע סכין גילוח".

הרופא הודיע: "אני מייד יוצא אליך, רק תגיד לי - עשית משהו בינתיים"?

"כן", אמר האיש, "בינתיים התגלחתי במכונה חשמלית".

הערת ביניים

מתברר שמורסי צדק: אללה אכבר, אלוהים גדול.

תמיד היינו ככה?

אלה לא הטיפוסים המתועבים הראשונים שאנחנו מעריצים, כאילו ייצגו את מיתוס הפרא האציל. הרוצחים של משתפי הפעולה היו אנשי הרשות הפלשתינית, שותפינו האינטימיים. כמעט מדי יום ראינו אנשים נשחטים ברחובות, נקשרים לעמודי חשמל בלב העיר, וגוויות נגררות בכבישים אל מול נהמות שמחה ומחיאות כפיים. ראינו - והמשכנו להיפגש עם המארגנים, ללחוץ ידיים בחדרים ממוזגים ולדון איתם על הסכמים כאלה ואחרים. ומעולם לא עלתה אצלנו השאלה, האם ראוי לנהל משא ומתן עם שוחטי בני אדם, והאם אפשר לייחס אמינות כלשהי לחתימה של טיפוס כזה.

"צריך להבין אותם", אמר פעם שמעון פרס ברצינות גמורה, "אצלם השקר הוא חלק מהתרבות". אז הבנו. ואחר כך הופתענו לגלות שרוצחים ואנסים לא מכבדים הסכמים. מפתיע.

כיפת ברזל

אם יוגש כתב אישום נגד הרב מצגר, האם הוא יגיע לבית המשפט, כמקובל על ספסל הנאשמים, כשהוא חובש כיפה גדולה?

יש תקווה

שר הרווחה, מאיר כהן, הודיע שידאג גם לרווחתם של המהגרים מסודן. מצוין, כי בקצב הזה יש סיכוי שבשלב כלשהו יהיה לו איכפת גם מהיהודים. 

בשבח הבורות

מצד אחד, בכל פעם שעושים אצלנו בדיקות על היידע של המורים, מתברר שלמרבה המבוכה, מורי ישראל מצטיינים בבורות. מצד שני, השבוע התפרסם סקר של מדינות ה־OECD וממנו עולה כי המורים בישראל עובדים פחות מהשאר.

אבל דווקא הנתון הזה מעורר תקוות: כי מה, עדיף שחסרי הידע הללו יבלו עם הילדים שלנו יותר זמן?

מה שמזכיר את אותה בדיחה נושנה שבה פתח וודי אלן את סרטו "אהבה ומלחמה":

שתי זקנות יהודיות מקטרות בבית אבות.

אחת אומרת: "האוכל פה הוא כל כך לא טעים".

והשנייה עונה לה: "והמנות כל כך קטנות".

אם כבר מדברים

השבוע החלו לדון בערעור של המדינה על פסק הדין בעניינו של אולמרט, בין היתר על פרשת מעטפות המזומנים. הפרקליטות מנסה למנוע מצב שבו פוליטיקאי יכול לקבל מעטפות כאלה ועליהן חותמת כשרות של בית המשפט.

ובכן, הנה מקרה מההיסטוריה של העם היהודי שיכול לשפוך אור על הבנת מה שהתרחש.

בעיר בארה"ב רצו לבנות גשר חדש. ראש העיר הזמין שלושה קבלנים וביקש הצעות מחיר.

הגיע קבלן איטלקי ונתן הצעה של מיליון דולר.

שאל ראש העיר: "איך הגעת למחיר הזה?"

הקבלן: "שליש חומר, שליש לפועלים ורווח".

אחריו הגיע קבלן היספני. הפעם הוא נתן הצעה של 2 מיליון דולר. ושוב ראש העיר ביקש הסבר. 

הקבלן: "שליש חומר, שליש לפועלים, ורווח". 

בסוף הגיע קבלן יהודי והציע 3 מיליון דולר. אמר ראש העיר: "אתה הכי יקר, איך הגעת לזה"? 

ענה היהודי: "מיליון בשבילך, מיליון בשבילי, ומיליון לאיטלקי שיעשה את העבודה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו