השבוע נפל דבר בלונדון. אפשר להירגע - לא היה מדובר בחדשה דרמטית בנוגע להיריון המתקדם של הדוכסית קייט מידלטון וגם לא בפרסום בצהובון לונדוני על פרשת אהבים מסתורית בצמרת השלטון. היתה זו סנסציה ספורטיבית שתפסה את הכותרות הראשיות, כולל זו של ה־BBC: הטניסאי רפאל נדאל הודח כבר בסיבוב הראשון של טורניר ווימבלדון.
כל מי שמבין אפילו מעט בספורט, יודע שהפתעות קרו מאז ומעולם וגם ימשיכו לקרות לנצח. זה חלק מקסם הסם הממכר הנקרא ספורט. אבל ההפסד של נדאל בכל זאת נכנס לספרי ההיסטוריה: מאז הבכורה שלו בווימבלדון 2003, מעט אחרי יום הולדתו ה־17, הוא שיחק ב־35 טורנירי גרנד סלאם (הטורנירים הגדולים והיוקרתיים ביותר) שבהם מחלקים פרסים בסך מיליוני דולרים. הוא זכה ב־12 מהם (מקום שלישי בכל הזמנים), אך שלשום זו היתה הפעם הראשונה בקריירה שבה הטניסאי הספרדי - אחד הגדולים בתולדות הענף - ארז מזוודות כבר אחרי משחקו הראשון בטורניר בסדר גודל כזה.
ההפסד הדהים משום שהוא הגיע שבועיים בלבד אחרי שנדאל, לשעבר המדורג 1 בעולם (וכיום "רק" 5 בגלל היעדרות ארוכה), הניף את גביע האלוף בטורניר גדול מקביל, הרולאן גארוס בפאריס. ולכל אלו הוסיפה העובדה שבצד האחר של הרשת עמד בלגי אלמוני (סטיב דרסיס), המדורג רק 135 בעולם(!). הדבר שווה ערך לניצחון בגביע של קבוצה מליגה א' על האלופה מכבי ת"א או אולי ששחיין ישראלי ינצח באולימפיאדה את מייקל פלפס. עד כדי כך.
אבל ראוי לשים לב למשהו הרבה יותר מהותי, בעיקר כשחושבים על הספורט הישראלי ועל מה שיש לנו ללמוד: כל מה שהעיתונאים שמעו מהספרדי אחרי ההפסד היה פרגון ליריב ("הוא היה נהדר ושיחק פנטסטי"), פרופורציות ("לא קרתה טרגדיה, החיים ממשיכים. לפני שבועיים הייתי אלוף, עכשיו הודחתי. זה הטוב והרע בספורט") והורדת אופציית התירוצים מהשולחן ("לא רוצה שתשאלו בכלל על הברך שלי; כל מה שאגיד על הברכיים יישמע כתירוץ להפסד וזה לא מגיע ליריב שלי").
במהלך לא מעט דקות במשחק נדאל נראה סובל מכאבים בברכו. לא פעם בעבר, מי שמוגדר "מלך מגרשי החימר" ונחשב לטניסאי הטוב בכל הזמנים על המשטח האדום, אמר שמשטח הדשא (שעליו משוחק טורניר ווימבלדון) הוא הגרוע ביותר לברכיים שלו. אחרי ההפסד הוא בקלות היה יכול לנפנף בסלוגן "אמרתי לכם". אבל לא ספורטאי־על כמוהו, שבקצב הזכיות שלו עשוי לעקוף את פיט סמפראס (14 זכיות בגרנד סלאם) ואת רוג'ר פדרר (17), בדרכו להיות הטניסאי המעוטר בהיסטוריה.
אחרי שהתרגלנו לשמוע מספורטאינו תירוצים מכל המינים והסוגים - החל מסיבות קיקיוניות לספיגת שער בתוספת הזמן בכדורגל, דרך הסברים מקוריים לנפילה מהקורה באולימפיאדה ועד לאי זכייה במדליה בשיט בגלל היעדר/עודף רוח בשיוט המכריע - ולאחר שראינו את גיא לוזון והנבחרת הצעירה בכדורגל חוגגים ניצחון בודד בשלב הבתים בצורה שלא היתה מביישת את החגיגות של אלופת אירופה, זה הזמן להזכיר לנציגי הספורט הישראלי שלושה מרכיבים חשובים בדרך לצמרת: פרופורציות, ספורטיביות, ותירוצים בצד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו