י"ז בתמוז: החומות שבינינו

יש כל כך הרבה שמחה בלוח השנה היהודי. שמחים על הקציר ועל האסיף ועל יציאת מצרים וגם על נס פך שמן קטן. אבל לא כל יום פורים, וכך בין שמחה לשמחה משובצים גם ימי אבל וצום. אחד מהם הוא צום י"ז בתמוז החל היום. כחלק ממחזור של אבלות על חורבן בתי המקדש הראשון והשני, אנחנו מציינים גם את ביקוע חומות ירושלים בדרך להריסת בתי המקדש ותחילת הגלויות.

וכך כותבת המשנה במסכת תענית ד', ו': "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטומוס את התורה, והעמיד/והועמד צלם בהיכל...". מפרטת המשנה חמש פורענויות שקרו בכרונולוגיה היהודית, ולא כולן קשורות לחורבן הבית בהכרח. בתוך הפירוט מוזכרת גם פריצת חומות העיר. אך על סדר צומות החורבן, ששיאם בתשעה באב, מובהק הוא שי"ז הוא בעיקר על בקיעת חומות ירושלים.

על אבנים איננו מתאבלים, אלא על אנשים שנלקחו מאיתנו ועל רעיונות ואמונות שחרבו ונהרסו. וכך, כשאנחנו עצובים על חורבן הבית, אין זה על הבית שנשרף, אלא על השכינה שנסתלקה ממנו ומאיתנו ועל גלות של קדושה שהותירה את ירושלים עם שרידים בודדים של מקומות קדושים שהם רק זכר לעוצמות עתיקות. וחומה פרוצה והרוסה אינה רק אבנים ממוטטות שאינן עומדות יותר על תילן.

בפשטות בעברית חומה היא גם סייג. כולם מכירים את מטבע הלשון שטבע הפרשן יורם ארבל - "ככה לא בונים חומה", כשדיבר על חומת המגינים אל מול בעיטת העונשין במשחק בין אוסטרליה לישראל ב־1989. חומה מגינה עלינו מפני משהו הבא להזיק לנו. כך גם נתפסים, למשל, הפה והשיניים כחומות בצורות שניתנו ביד האדם בבואו לדבר לשון הרע על חברו. אם הוא שולט בהן, יעמדו אלה איתן ולא יאפשרו לו "ללכלך" בשפתו על אחרים.

וכך גם ירושלים, כעיר הקדושה לכל הדתות, הוקפה חומה. זו שאנו מכירים היום נבנתה בחלקה הגדול על ידי סולימן הגדול, סולטן האימפריה העות'מאנית, אך מאחר ששימשה עיר בירה אזורית מאז נהייתה לעיר, היתה מוקפת חומה כך או כך. אך מעבר לזה - כדי לשמור על הלב המפעם בקדושה שנמצא בליבה של העיר, היה צריך להעמיד עליה גם חומות של אמונה. לחזק את מערכת ההגה של העיר ביסודות רוחניים. וכך עמלו נביאי ישראל וחכמיה, לפני כל אחד מן החורבנות, לתקן בה מערכת של צדק ומשפט, מוסר יהודי, אהבת ישראל ואחדות. בדבריהם הדגישו את חשיבות המעשים הטובים על פולחן הדת בבית המקדש וסביבותיו ואת הצורך לתקן דווקא אותם, ולא להתרכז ב"אבנים ובבשר הזבחים". וכשנפרצו חומות העיר נפלו גם הסייגים האחרונים של מוסר וצדק ואחדות ואהבה, והוכשרה הקרקע לחרישתה של ירושלים על ידי אויבי ישראל.

לכן כדי להקים את ירושלים מהריסותיה ולסיים את הגלות הנוראה עלינו לחזור להעמיד עלינו קודם כל סייגים וחומות המובילים לאהבה ולאחדות. מנגד, לזכור תמיד שאפשר גם לשתוק במקום להתלהם, לפשר במקום להילחם ולחפש את המשותף במקום לתת מקום לחומות הנפשיות השליליות שהעמדנו בינינו לבין אחינו, שאולי קצת שונים מאיתנו. אלו בדיוק החומות שצריך לפרוץ ולבקוע במהרה בדרך לאחדות השלמה.