נשיא הולך ונשיא בא, וחמינאי לעולם נשאר

בחודש יוני 2009 שטף גל ירוק את איראן. הירוק אז לא ייצג את צבע האיסלאם, אלא את צבעה של האופוזיציה. מיר חוסיין מוסאווי, נציג הזרם הרפורמיסטי במדינה, זכה בסיבוב השני, אך המשטר העדיף לשנות את זהות המנצח, ומחמוד אחמדינג'אד נותר בשלטון. העם נאלץ לומר את דברו פעמיים. פעם ראשונה בקלפי, ופעם שנייה ברחוב. בשני המקרים הוא הפסיד.

72 בני אדם נהרגו במהומות שנמשכו שבועיים. העולם נדהם מעוצמת המחאה. ה"תנועה הירוקה" הפכה לאדומה. לא רק מזעם, גם מדם. אף אחד לא ידע לאן זה יוביל. אבל היתה תקווה אמיתית.

אובאמה לא הבין את משמעות האירועים בטהרן, או שלא רצה להבין. הממשל, כאילו כדי לצאת ידי חובה, ביקר את המשטר האיראני, אבל בעיקר טמן את ראשו בחול. ההיסטוריה אולי תזכור את יוני 2009 כתאריך שבו היה אפשר לשנות, ולא נעשה דבר.

אבל באיראן כלום לא השתנה. נשיא הולך ונשיא בא, ועלי חמינאי, המנהיג הרוחני, יורשו של חומייני, לעולם נשאר. שיחות הגרעין בין איראן למעצמות, שבהן האמין אובאמה כל כך, רק תרמו להוספת חותמות בדרכונים של המשתתפים: שווייץ, טורקיה, עיראק, רוסיה וקזחסטן, שהשיחות אצלה כבר בקושי עניינו את התקשורת.

14 ביוני 2013 ואיראן שוב הולכת לקלפי. הפעם היא עושה זאת כשמסביבה מזרח תיכון בוער. בסוריה כבר עברו את מחסום 90 אלף ההרוגים, כיכר טקסים בטורקיה עדיין מאכלסת מפגינים, בטריפולי שבצפון לבנון קרבות שלא היו מביישים את מלחמת האזרחים במדינה, וממצרים שוב מגיעים אלינו איתותים לעימותים חדשים בין הצבא לאחים המוסלמים.

בתוך כל זה אף אחד לא מבטיח לנו שהרחוב האיראני, האדיש למערכת הבחירות, לא ייצא מאדישותו למשמע התוצאות. ואז בכלל הכאוס האזורי יהיה כמעט טוטאלי. איראן היום היא איראן קיצונית יותר מזו של 2009. היא רואה בפרויקט הגרעין ובשאיפה המוסתרת לפצצה גרעינית, לא רק צורך קיומי (הישרדות), אלא גם עניין של גאווה לאומית.

בהתקוממות בסוריה משחקת טהרן תפקיד מרכזי. היא תומכת באופן גלוי באסד, מזרימה לו כספים, מחמשת אותו, ואף שולחת כוחות באמצעות בן טיפוחיה, ארגון חיזבאללה. היה כבר מי שאמר כי איראן לא מוכנה לאבד בסוריה את מה שהיא הרוויחה בעיראק, שם חלק נכבד מההנהגה השיעית מחובר לאיראן.

אין ספק שאיראן נראית בימים אלו חלשה מאוד בבית (כלכלה) וחזקה יותר בחוץ. אך זה יכול להשתנות. ה"בולשביקים של האיסלאם" לא יוכלו להמשיך לשלוט על עם שהיה אימפריה, ושממנו יצאו משוררים גדולים כגון חאפז, סעדי ועומר כיאם.

המשטר הזה ייפול בסופו של דבר רק כשההמון ייצא לרחוב. אם רק אובאמה היה מבין את זה ב־2009.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו