אם נעזוב לרגע את המהומה סביב התקנה המאפשרת לממשל האמריקני לקבל את הרישומים של הפעילות שלנו באינטרנט ובטלפונים, נוכל להתמקד בסיפור האמיתי: כל דבר שאנחנו עושים באינטרנט ובטלפון מתועד ונרשם ונשמר לדורי דורות.
אם ייעשה משהו עם המידע הזה, זו כבר שאלה משפטית, אבל עובדה היא שהכל רשום ואי אפשר להסתיר. כל חברות האינטרנט הגדולות מתעדות במדויק מי מתחבר, עם איזה מכשיר, מי מדבר עם מי, כמה זמן נמשכת השיחה, מה שמות הקבצים שהוא מעביר והיכן בדיוק הוא היה בזמן ביצוע השיחה.
די אם נראה איך הענקית גוגל, שנשבעת ביקר לה שהיא לא קוראת את המיילים שלנו, מצליחה לדחוף לנו בצד העמוד מודעות שמכוונות אלינו כי הרובוט שלה קרא את מה שכתבנו ויודע שאנחנו מתעניינים בנושא של המודעה.
אז לא אדם בשר ודם קרא, אלא מכונה, ולא בדיוק הכל, אלא מילות מפתח, ובכל זאת, יש כאן חדירה לפרטיות. עם שם המשתמש שלנו רשומים הנושאים שאנו עוסקים בהם או מדברים עליהם. כתוב עם מי אנו משוחחים, מה קנינו ברשת, כמה זמן אנו מבלים מול המסך, כל מסך, ומי החברים שלנו. רושמים גם לאן נסענו, באיזו דרך בחרנו ומתי חזרנו.
אם מישהו בגוגל, במיקרוסופט או בפייסבוק ירצה, וזה אולי גם כתוב באותיות הקטנות של מסמכי הוויתור הענקיים שחתמנו עליהם בלי לקרוא, יהיה אפשר להעביר את המידע הזה הלאה, בתשלום.
האח הגדול רושם הכל ומעביר לשלטונות אם יש צו של בית משפט, אבל מן הסתם, מידע כזה עלול לדלוף גם לגורמים שלא כל כך רוצים בטובתנו או שרוצים ללמוד לנצל את החולשות שלנו.
מכיוון שהמידע קיים, יש כאלה שמתמחים בשליפה שלו, בניתוח של המידע הזה ובבניית פרופיל מדויק של כל אחד ואחד מאיתנו כדי למכור לכל דורש.
הרשת חשפה את כולנו, ופייסבוק גם הדביקה פרצוף לפרופיל האישי. אפשר להצליב את כל המידע וליצור פסיפס מקוון: אלה הם חיינו. אי אפשר עוד לשמור משהו בסוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו