ההבדל בין שוחד לבין תרומה הוא בהיפוך אותיות - תמורה. תרומה ניתנת כמהלך חד צדדי. אין בה התניה. איש "כאשר ידבנו ליבו". התרומה היא מופת, השוחד - הוא החמור בחטאי הצווארון הלבן. בגלל התמורה.
כאשר נוחי דנקנר תרם ליישובי הצפון בעיצומה של מלחמת לבנון הכושלת - ולא רק הוא - זה היה מהלך הראוי להוקרה. אמנם כל יודעי ח"ן הבינו כי לא מדובר בדרך כלל בכספו הפרטי של בעל המאה אלא במיליונים שקיבל בחברותיו העסקיות מן הציבור בנסיבות המעוררות תהייה ומחלוקת, אבל עדיין היה זה מהלך מקובל. שכן דנקנר ממילא החזיק בחברותיו העסקיות בכספי הציבור, ויכול היה לשומרם עמוק־עמוק בחשבונות הבנק שלהן ולא להעבירם ליישובים הנתונים למתקפת טילים. הזכות היתה כבדת משקל בהשוואה להסתייגות.
אך עתה קיבלה התרומה תפנית. יש לה תמורה. לא שדנקנר חשב אי פעם כי יגיע לשפל עסקי מהסוג שהוא חווה עתה, וממילא לא היו תרומותיו בבחינת "שלח לחמך על פני המים" בהיבט של שוחד, אבל נוצר מצב חדש: ראשי המועצות המקומיות והערים והיישובים קיבלו ממנו תרומות, והם מתארגנים למענו כנגד יריביו הפונים לבקש סעד משלטון החוק ומבית המשפט. כאילו אינם מבינים כמה מיליונים לקחו הביתה הוא ובכיריו בכל שנות ההילולה הכספית.
בכל הכבוד, לשלמה בוחבוט ממעלות כמו לראשי עיר אחרים אין מעמד במחלוקת הזאת. יעמדו להם דנקנר והבנקאים החשים לעזרתו במהירות של חץ מקשת ואבי בניהו אל מול המחזיקים באיגרות החוב ו"התנועה לאיכות השלטון" ו"אומץ" ואחרים למאבק שהוא משפטי וציבורי, ובוודאי בעל משמעות כלכלית מרחיקת לכת.
אין מקום שראשי המועצות בצפון יפגינו ויערכו מסיבות עיתונאים ויפרסמו הודעות כגוף מוניציפאלי. להפך, בימים אלה לא מש אליעד שרגא מ"התנועה לאיכות השלטון" מדיוני ועדת הכספים בראשות ניסן סלומינסקי בגלל המאבק הגדול על חוק הריכוזיות.
דנקנר הוא מהאבות המייסדים של הפירמידה הישראלית במשק הלאומי. הממשלה והכנסת היססו משך כמה שנים עד שהעזו לנסח חוק פשרני נגד הריכוזיות, וגם אותו ניסו לרכך עוד יותר, ולדעת שרגא המאבק לא תם עדיין. היום צפוי עוד סיבוב בקרב האיגרוף הממושך הזה בוועדת הכספים בעיקר על תביעת שרגא להפריד בין החזקה בנכסים ריאליים לעומת פיננסיים.
דנקנר רשאי לפנות לכל רשויות המשפט. גם אם היו שנים שבהן חשב כי שלטון החוק הוא במידה מסוימת מועקה על המשק הלאומי. אבל לראשי הערים אסור להתייצב לצידו ומאחוריו. הם כבר גרמו נזק. עתה ראוי שיפנו את הזירה. כפי שנוהגים האמריקנים לומר במצבים כאלה - "מספיק הוא מספיק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו