הנה לנו סוף סוף חג יהודי שכולו נועם. בלי דם ואש ותמרות עשן, בלי שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, בלי צום מתיש או מצה שנתקעת בגרוננו, ובעיקר בלי פולמוסים ומריבות. חג שכולנו, בני כל הקבוצות והזרמים בישראל, חוגגים יחד באחווה: בגדים לבנים, סלסילות ביכורים, זרי פרחים, מאכלי חלב, משחקי מים, שיעורי יהדות המוניים שמתקיימים בכל קצות הארץ - היש חג מאחד מזה?
צר לי לאכזב אתכם, קוראיי היקרים, אך גם במקרה הזה, כמו במקרים אחרים בתרבות שלנו, רב הפער בין הדימוי למציאות.
חג השבועות נושא עימו את אחת המחלוקות הכי משמעותיות בתולדותינו. מחלוקת קשה ופלגנית שמאיימת על אחדותנו עד עצם היום הזה.
גויות - החוצה!
לאחר חורבן בית המקדש השני איבדו החגים החקלאיים את הרלוונטיות שלהם, וחכמינו נחלצו לצקת בהם תוכן חדש. חַג שָׁבֻעֹת הפך לחג מתן תורה בסביבות המאה החמישית לספירה, ושלוש מאות שנים אחר כך קבעו חכמי בבל (שנקראו אז "הגאונים") שנקרא בו את מגילת רות.
הסיפור על רות ונעמי נראה מתוק להפליא. אבל מאחורי התיאורים הפסטורליים של שדות בית לחם מסתתר פולמוס נוקב, שבשביל לזהות אותו צריך לקרוא גם את ספר עזרא.
תקופת שיבת ציון נחשבת לקו פרשת המים ביחס לנשים נוכריות. עד אז, נישואי עברים ונוכריות התקבלו כדבר מובן מאליו. כמה מהאמהות הכי חשובות שלנו הן בנות עמים זרים: תמר של יהודה, אסנת של יוסף, ציפורה של משה, נעמה של שלמה. היו אמנם בתנ"ך נישואים מעורבים שעוררו קולות מחאה (מנוח ואשתו נזפו בשמשון), אולם רוב הנשים הנוכריות נטמעו בעם ישראל בטבעיות. אבל לאחר חורבן בית המקדש נופל דבר. היהודים גולים לבבל ואדמת יהודה הנטושה מתמלאת בנוכרים. כעבור שבעים שנה, כשחלק מיהודי בבל שבים ארצה בראשות עזרא (תחת חסותו של המלך כורש), הם מתמודדים עם מציאות מאיימת. מעולם עד אז עם ישראל לא היה מיעוט בארצו. עזרא מבין שהאיום הדמוגרפי הוא בעצם איום על הזהות הלאומית השברירית של העם היהודי ומייסד אידיאולוגיה דתית חדשה, שניתן לתמצת בשתי מילים: גויות – החוצה!
עזרא מצווה על היהודים לגרש לא רק את נשותיהם הנוכריות, אלא גם את הבנים והבנות שנולדו מהן: וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם.
למה לגרש, אתם ודאי שואלים, למה לא לגייר?
התשובה פשוטה: הפטנט של גיור טרם הומצא אז. רוב המצוות והמנהגים שהם חלק בלתי נפרד מתרבותנו, אינם קיימים בתנ"ך אלא נוצרו בידי חז"ל. המילה גר בתנ"ך מתארת נוכרי שמתגורר בארץ (גר תושב), ולא גוי שהפך ליהודי (גר צדק).
בפני עזרא עומדות אפוא שתי אפשרויות: או לקבל את הנשים הנוכריות - או לגרש אותן. הוא בוחר באפשרות השנייה מתוך חשש שמא כעת, כשהיהודים מיעוט בארצם, במקום שהנשים הנוכריות תיטמענה בעם ישראל, הן עלולות להשפיע על בעליהן היהודים לעבור לצד שלהן.
בני יהודה מתקבצים בירושלים ויושבים רועדים מול עזרא (וַיֵּשְׁבוּ כָל הָעָם בִּרְחוֹב בֵּית הָאֱלֹהִים מַרְעִידִים). בהתחלה הם מנסים לדחות את גזירת הגירוש בתירוצים מפוקפקים של מזג אוויר ועיסוקים דחופים יותר, אבל כשעזרא מאיים להחרים את רכושם, הם מבינים שהוא רציני ומציעים לו את הדבר היחיד שיכול להציל אותם: הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את מצב נישואי התערובת בעם. מי שרוצה לדעת אם בני יהודה בסוף גירשו את נשותיהם וילדיהם, מוזמן לקרוא את ספר עזרא, או לחלופין להיזכר בגורלן של ועדות החקירה בימינו... איך אמר החכם מכל אדם? וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
מאבקו של הסופר האנונימי
בין ההמונים המרעידים שמתקבצים בירושלים יושב אדם אנונימי שמתנגד לעזרא, אך לא יכול לצאת נגדו בגלוי. מי הוא בכלל? לא נביא, לא כהן, לא איש צבא. אין לו חיילים, אין לו סמכות, שום מלך לא נותן לו גיבוי. רק כלי נשק אחד עומד לרשותו: המילים. האדם הזה יודע לספר סיפורים.
כך נולדה מגילת רות.
הסופר האנונימי המוכשר רוקם עלילה מרגשת על אלמנה מואבייה צעירה שמגלה נאמנות לחמותה והולכת אחריה ליהודה, אף שהיא יודעת שצפויים לה שם חיים קשים מנשוא (היא שייכת לשכבה החברתית הנמוכה ביותר בחברה התנ"כית: גם אלמנה, גם נוכרייה, גם ענייה וגם בלי בנים). למרבה השמחה, היא פוגשת בשדות בית לחם גבר יהודי חזק ועשיר שפורש עליה את חסותו, ובסופו של דבר גם נושא אותה לאישה. בני יהודה מקבלים אותה באהבה ואומרים לגבר: יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל. זהותה של המואבייה המקסימה מתבררת רק בסוף הסיפור: היא אם סבו של דוד המלך. בכך בעצם לוחש לנו המחבר: אילו המנהיגים בתקופת השופטים היו בדלנים כמו עזרא, דוד המלך לא היה נולד. ובלי דוד, כידוע לכל, אין ממלכת יהודה. עם ישראל חב את חייו לרות המואבייה. בזכותה אנחנו קיימים.
נגד הגישה הבדלנית
לימים, כשחכמינו חוללו את מהפכת הגיור ואיפשרו לגויים להפוך ליהודים, הם חיפשו בתנ"ך דמות שתוכל להיות אות ומופת למתגיירים. הבחירה נפלה על רות. דברי הנאמנות שלה לחמותה התפרשו כהצהרת גיור: אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.
ומאז, רות, אם המלכות שלנו, היא גם אם הגרים.
ושבועות, חג מתן תורה שלנו, הוא גם חג הגרים.
בעוד ארבעה ימים, כשנקרא את סיפורה של אם הגרים, נפתח את ליבנו לכל מי שמבקשים להצטרף אל עמנו ונבטיח להגן עליהם מפני הבדלנים שמרחיקים לכת אף יותר מעזרא.
הוא נאלץ לגרש משום שלא היה בידיו גיור - ואילו הם דוחים ומגרשים מתוך קנאות, בורות, התנשאות ושיכרון כוח.
גם בימינו.
בייחוד בימינו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו