לא נעים, לא נורא

החלטת הפרלמנט הירדני אתמול, הקוראת לגירוש השגריר הישראלי מירדן וכמו כן להשבתו לממלכה של השגריר הירדני, יכולה להסתכם באמרה לא נעים, לא נורא.

הפרלמנט הירדני הוא גוף לעומתי. מטרתו העיקרית היא שחרור לחץ. בעקבות ההתקוממות הערבית, הבחירות בירדן פתוחות יותר ודמוקרטיות יותר. בשל כך יש, מן הסתם, יותר איסלאמיסטים בבית התחתון.

צריך להבין כי לפרלמנט הירדני אין יד ורגל בניהול המדינה. כל שנותר לו זה להראות עד כמה הוא לעומתי מול הממשלה ומול הממלכה.

אין ספק שהאירועים בירושלים משפיעים על הרחוב בירדן. אין ספק שאירועים המתרחשים בירושלים יכולים להביא למצב של רתיחה. מבחינת ישראל וגם הממשל הירדני, עדיף רתיחה בפרלמנט מאשר ברחוב.

התקשורת הירדנית תרמה אתמול לליבוי היצרים בדרך שבה דיווחה על האירועים בהר הבית. מבחינת התקשורת הירדנית, ישראל עצרה מופתי, מנעה ממוסלמים לעלות להר הבית ונוסף על כך, הסתערו מתנחלים, כך דווח, על הר הבית. הפרלמנט הירדני לא מתרשם במיוחד מיום ירושלים. מבחינתו, יום ירושלים הוא יותר חגיגה ערבית מאשר יהודית.

השגריר הישראלי בירדן דני נבו, בעל קשרים אדירים זה שנים בממלכה, זומן אתמול למשרד החוץ המקומי לשיחה. מאחר ששר החוץ לא בממלכה הוא נפגש עם שר הפנים. הפגישה היתה ברוח טובה. אפילו לא היתה מחאה וגם לא היה כל איום. דני נבו לא אורז מזוודות. בינתיים.

הייתי בסרט הזה כאשר כיהנתי ארבע שנים כשגריר במאוריטניה, מדינה ערבית. פעם זה היה יו"ר הפרלמנט ופעם סגן נשיא הסנאט שיצאו ביוזמות לגרש אותי מהמדינה. השלטון הסביר לי כי גם זו דרך להוציא קיטור. החשוב הוא מה אומר הנשיא, או במקרה הזה המלך, ובעיקר מה מתרחש ברחוב.

הדבר היחיד בסיפור הזה שאנחנו חייבים לזכור הוא שלכל פעולה בירושלים יש השלכה ישירה על העולם הערבי. יום ירושלים הוא יום חג שלנו ויום אבל שלהם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו