הלב אומר שהסופר ליג תהרוס לנו את הכדורגל. אם היורוליג הרס את הליגות המקומיות בכדורסל ולאיש זה לא באמת שינה משהו, הרי הבאז סביב הכדורגל הוא הרבה יותר גדול, כי מדובר במשחק ההמונים.
משעשע לחשוב שאופ"א ופיפ"א, שני גופים רקובים ועמוסי קומבינות, הפכו פתאום לאלו ששומרים על הכדורגל הישן. מצחיק עוד יותר לחשוב שהמיליארדרים מקטאר ששופכים כסף על מנצ'סטר סיטי שונים בהרבה מאלה ששופכים מזומנים על אסופת הכוכבים של פ.ס.ז' רק בשל העובדה שהאחרונים טרם קיבלו הצעה מפתה דייה כדי להצטרף למפעל החדש.
צמרת הכדורגל האירופי הפכה ממוסחרת לעייפה והיא כבר מזמן לא עסק לעניים. אין צדיקים בסיפור הזה, רק אנשים עשירים מאוד שרוצים לנצל את הקורונה שתכף חולפת מעולמנו כדי להפוך את עצמם לעשירים עוד יותר.
אבל איפה זה שם אותנו, חובבי הספורט, שגרים במדינה מאותגרת ספורטיבית, שהכדורגל שלה הצטוות לזה האירופי רק כי בשום מקום אחר לא רצו אותו? אולי עבורנו תהיה כאן הזדמנות להיצמד בכל זאת לישן והמוכר. שום קבוצה ישראלית לא שייכת לליגת האלופות, ולעולם גם לא תהיה שייכת לסופר ליג. המקסימום שלנו, וגם זה ביום טוב, הוא הליגה האירופית. שם, בין נגרים מסלובקיה לדייגים ממלטה, אנחנו משייטים לעיתים בהצלחה ולפעמים פחות.
זה אולי נשמע רומנטי, כמעט נוסטלגי ואף טרחני, אבל אם באותה שעה ישדרו לי את גמר הגביע שבו מני בסון ז"ל דפק את מכבי ת"א ולקח ממנה גביע צודק ובערוץ אחר עוד משחק בין איזו ברצלונה לבאיירן מינכן, עדיין אמצא את עצמי מזפזפ בין הערוצים. לא גדלתי בסמטאות רומא, ואבא שלי לא לקח אותי לסנטיאגו ברנבאו. בלומפילד וקריית אליעזר הישנים והטובים היו המקום שבו הרגשתי הכי בבית, וגם מזה כבר כמעט לא נשאר שום דבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו