ברייקינג: לערבים שונים יש דעות שונות

בימים האחרונים נדמה שהתקשורת הישראלית גילתה את הציבור הערבי־ישראלי כמו שהיא לא גילתה אותו מימיה. מאז מגלים מנסור עבאס וסיעתו עניין בשיתוף פעולה פוליטי עם הימין בישראל, התקשורת שלנו מגלה פתאום עניין בדעותיהם החשוכות של האסלאמיסטים.

מי שעד לפני רגע היו חלק מחמורו של משיח השמאל - שכזכור אך לפני שנה נועדו במסגרת הרשימה המשותפת לספק תמיכה לשמאל - הפכו באחת לפרימיטיבים חשוכים שאיש נאור לא יעז לגעת בהם במקל. קל וחומר שלא יחלוק איתם תיאומים קואליציוניים.

קחו, למשל, דברים שכתבה שלי יחימוביץ ב"ידיעות אחרונות": "איך אפשר להתרגש מברית יהודית־ערבית של רומסי זכויות נשים ולהט"בים, שמרנים מיושנים, שרוצים למחוק יחד הישגים היסטוריים לשוויון זכויות שהושגו בכאב ובעמל?". נסו להגיד דברים כאלה לפני שנה על חברי הרשימה המשותפת, ותראו איך גדודי חללי הפוליטיקלי קורקט עטים עליכם עם קלשונים ועצומות השתקה. "גזענות" היו קוראים לזה.

ואכן, מי שחש עצמו כלה נבגדת השבוע הוא העיתונאי ישי פרידמן, שבמשך שנים על גבי שנים מתעד בדקדקנות את עמדותיהם האמיתיות של נבחרי הציבור הערבים. הוא פרסם עשרות ידיעות בנוגע לעמדותיהם בנושא הלהט"ב, הציונות, יחסם למחבלים, מתנחלים, צה"ל, סמלים לאומיים וכן הלאה. התמונה הברורה לכל מי שטרח להאזין היא שהמפלגות הערביות הן הרבה יותר ימין פלשתיני מאשר שמאל ישראלי. למעשה, הסיבה היחידה שמאפשרת לשמאל למנות את הערבים על דגלו היא הסוגיה הפלשתינית. שם, הימין הערבי והשמאל הישראלי תמימי דעים, אחים לפירוז הנשק. אבל בכל שאר הסוגיות, אזרחי ישראל הערבים קרובים יותר לש"ס או לליכוד מאשר למרצ.

כל מי שאי פעם ירד מהכביש הראשי בנגב או בגליל והסתובב בכפרים היה יכול להבין את זה בדקה. אבל כל עוד הערבים נתנו את האצבעות שלהם ל"גוש" השמאל (או יותר נכון היום, "פוליפ" השמאל), העובדות הפשוטות הללו לא הזיזו לאיש.

אני חייב לומר שבמחול הצביעות הגורף שמסתובב פה השבוע, לימין יש לפחות זכות עמידה. החל מז'בוטינסקי, טענו ימנים פרגמטיים כי בנטרול הסוגיה הלאומית יש מה לדבר על שותפות מלאה של האזרחים הערבים בפוליטיקה הישראלית; ואילו ימנים אידיאליסטיים, ששללו זאת כעיקרון, שוללים זאת גם עתה: וזה המפתח לפילוג בין מעגלי הליכוד־ימינה הפרגמטיסטיים לחוגי סמוטריץ' החשמונאי ובניו. אין כאן שום דבר חדש.

בשמאל שלנו, לעומת זאת, הצביעות רבה. כרגיל אצלם, קומראדים נאמנים של המהפכה מאתמול הופכים בן־לילה לבוגדים ריאקציונריים. אבל לפחות בדבר אחד הם עקביים: חתירה מתמדת אל הכוח הפוליטי. כל שאר הדברים - עקרונות, אמונות וזעקות - הם ממילא אופנות חולפות.