כישלונו של הסכם אוסלו

לפני ארבע שנים חברו יחדיו מנהיגי אירופה כדי לחנוק באיבו את הניסיון להקים באיחוד האירופי מנהיגות ראויה לשמה, אשר תהפוך את אירופה לגורם מדיני חשוב ובעל קול משלו בזירה הבינלאומית.

היו אלה בעיקר נשיא צרפת דאז, ניקולא סרקוזי, וראש ממשלת בריטניה דאז, גורדון בראון, שהמציאו - יש מאין - שני אישים אפורים כשק, חסרי כל משקל מדיני, ומינו אותם לתפקידים הבכירים ביותר באיחוד האירופי.

החשש היה כי אישים כגון טוני בלייר או יושקה פישר יאפילו על מנהיגי המדינות, ואילו השניים הללו יאפשרו למנהיגים לפרוח. הרמן ואן רומפיי, שכיהן עד אז כראש ממשלת בלגיה, מונה לתפקיד החדש של נשיא האיחוד האירופי, ואילו הברונית קתרין אשטון הבריטית מונתה לתפקיד הנציגה העליונה לענייני חוץ ומדיניות הביטחון של האיחוד האירופי.

האמת היא ששני "ראשי אירופה", אשטון ורומפיי, לא הכזיבו. התפקידים החדשים שהוענקו להם לא הפכו אותם לאנשים בעלי משקל כלשהו, והעולם נפגש איתם, אבל חייך מאחורי גבם.

אכן, היה זה מהלך פתטי למדי. בגלל אירועים מסוג זה יש להעריך את הצעד שיזמו 19 פוליטיקאים בכירים לשעבר, שעמדו בראש מדינות באירופה, ולצידם בכירים לשעבר במערכות האיחוד האירופי. הם החליטו לשלוח איגרת לאיחוד האירופי ולאותם אנשים שנבחרו כדי לא להנהיג ובעיקר כדי להיות בשקט.

אף שהדבר פורסם בתקשורת, סביר להניח שעיניכם לא צדו את האירוע. הכותבים הם אמנם אישים מוכרים ובכירים - ראש ממשלת איטליה לשעבר, צ'ראקו דה מיטה, ראש ממשלת צרפת לשעבר, ליונל ז'וספן, שרי חוץ בולטים כגון מיגל מורטינוס, שר החוץ הספרדי ומי שהיה השליח המיוחד של האיחוד האירופי למזרח התיכון, או חוויאר סולאנה, שכיהן כשר החוץ הספרדי, כמזכ"ל נאט"ו וכממונה על קשרי החוץ של האיחוד האירופי - אבל הכתובת שאליה נועדה האיגרת היא כמעט בלתי רלוונטית.

* * *

מדי יום ניצב האיחוד האירופי מול סימני שאלה חדשים באשר לעצם קיומו, ובעיקר באשר לאופי קיומו. בקרב מנהיגות אירופה יש כיום רק מנהיגה אחת משמעותית העומדת בראש מדינה, אשר נזהרת מאוד מלהתערב בסכסוך הישראלי־פלשתיני - גרמניה.

אבל האיגרת חשובה וראויה לתשומת לב. לא בכל יום כותבת החבורה הנכבדה הזו מכתבים פומביים, המעלים ביקורת נוקבת על הנהגת האיחוד האירופי. בין השאר נאמר במכתב כי הדורות הבאים לא יסלחו לאירופה על עמדתה הפסיבית לנוכח המתרחש בסכסוך המתמשך במזרח התיכון: מצד אחד נפגע ביטחונה של ישראל, ומצד אחר נפגעות זכויותיהם של הפלשתינים, ואילו אירופה ממתינה לארה"ב, המובילה מדיניות כושלת ומוטעית.

טענת הבכירים היא כי להסכם אוסלו אין כבר מה להציע, וכי הרשות הפלשתינית מאבדת את תמיכת הציבור הפלשתיני בה, בעוד ישראל אינה פוסקת מלבנות התנחלויות בגדה המערבית, ומפרה בכך את החוק הבינלאומי. הם קוראים לבחון מחדש את מדיניות הסיוע הכלכלי לרשות הפלשתינית, לערוך רפורמה באש"ף, לנסות ליצור קואליציה פלשתינית על בסיס התנערות מאלימות וקבלת עקרונות האו"ם. בנוסף, הם מבקשים להבחין בין ישראל הריבונית ובין זו השולטת בשטחים שמעבר לקו הירוק, ולא להכיר בהתנחלויות כבעובדות שחובה להתחשב בהן בעת קביעת הגבול העתידי.

קשה לדעת מה תהיינה תוצאותיו של המכתב. הוא עשוי להיות זרז לדיונים משמעותיים באירופה, אשר יביאו, אולי, לשינוי מדיני ביחס לסכסוך המתמשך בינינו לבין הפלשתינים. מצד אחר הוא עלול - ברמת גבוהה יותר של סבירות - למצוא עצמו בארכיון הניירות שלא הובילו לשום מקום.

עם זאת, העובדה ששורת מנהיגים שכזו, אשר תמכה בכל לב בהסכם אוסלו, תובעת כיום את סיומו, לא תאפשר להתעלם בנקל מן המסר: הצלחת אוסלו אינה כרוכה בהתמשכות בלתי מוגבלת שלו אלא בסיומו, באמצעות הסכם אשר יביא להקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל ויקבע גבול ביניהן; עדיף הסכם קבע, אך אם עמדות הצדדים אינן מאפשרות זאת עכשיו - יהא זה הסכם ביניים.

כישלונו של הסכם אוסלו אינו בהפסקתו, אלא בהמשך קיומו שנים רבות כל כך לאחר המועד שבו היה עליו להיתרגם להסדר קבע: 4 במאי 1999. הנצחת הפיגומים אינה יכולה להיות הצלחת הבנאים, והסכם אוסלו כולו הורכב מפיגומים. אין בו תוכנית לפתרון אף אחד מן הנושאים שאמורים היו להיות מוסכמים במסגרת הסדר השלום. כל כולו - בעקבות הסכם המסגרת של קמפ דיוויד מ־1978 וההזמנה לוועידת מדריד ב־1991 - נוגע רק להסדרים המוסדיים בין ישראל לבין הפלשתינים בעת ששני הצדדים מקיימים משא ומתן לשלום ב"אין מדינה" פלשתינית, ומתוך הצורך "להמציא" את בן השיח הפלשתיני המייצג והלגיטימי.

* * *

שולחי האיגרת, רובם ככולם, תמכו תמיכה נלהבת לא רק בהסכם אוסלו, אלא גם בעקרונות שהציע הנשיא ביל קלינטון לישראל ולפלשתינים ב־2000, או ביוזמת ז'נבה ב־2003, משום שהם מאמינים כי הסכסוך במזרח התיכון פתיר, וכי פתרונו יביא מזור לשני העמים וייטיב עם אירופה, אשר המזרח התיכון הוא החצר האחורית שלה. אבל הם מבינים היטב את מה שרבים אחרים טרם הבינו: הסכם אוסלו זוכה בתמיכה היום רק מצד מי שהתנגדו לו לפני 20 שנה.

הליך שנועד להוביל לשלום דרך שלב ביניים של חמש שנים ולא יותר, משמש בידי מתנגדיו האידיאולוגיים כבר שנים רבות כלי להנצחת המצב הקיים במעטפת של הסדר מדיני כביכול. הקלות הבלתי נסבלת שבה מתנגדי הסכם אוסלו משתמשים בו כדי להמשיך בהתנחלויות בגדה המערבית מצד אחד, או כדי שלא לוותר על מה שנתפס בעיניהם כאדמת קודש, "ווקף", מצד אחר, היא שמביאה לקריאה לשים קץ לתהליך אוסלו כדי להחליפו בהסכם.

הדבקות בהסכם אוסלו כיום היא ההפך מן הדבקות בשלום. הבכירים האירופאים עשו את הצעד הנכון. רצוי שגם הפלשתינים והישראלים יעשו זאת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו