הכל בעיני המתבונן

השבת נקרא בבתי הכנסת שתי פרשות, "בהר" ו"בחוקותי", ובכך אנו מסיימים את החומש השלישי - הוא ספר "ויקרא". הפרשה הראשונה עוסקת בעיקרה בחיי הכלכלה של המדינה היהודית ובמרכזה מוזכרות הלכות השנה השביעית, שבה הארץ שובתת ממלאכה ושנת היובל שבה חוזרים העבדים והקרקעות למצבם הראשוני. אפשר לומר שמתקיימת חלוקה מחדש של משאבי הקיום. בהמשך מופיעים ענייני המסחר והפועלים של המשפט העברי.

הפרשה השנייה שהיא נושא עיוננו, מתמקדת בברכה שתחול על עם ישראל אם ילך בדרך התורה או לחלופין - בקללה שתחול עליו, חלילה, אם יסטה מדרך הישר. לקריאת פסוקי הקללות בתורה נתווספו מנהגים רבים בחלוף השנים. רבים קוראים את הפסוקים הללו בשקט ובמהירות כמבקשים לא לפתוח פה לשטן ולהשתדל להימלט מגורלה של הקללה (אבי ז"ל היה נוהג לקרוא את התוכחה בקול רם במיוחד, כרוצה לומר שאת הנורא מכל עברנו כבר בימי השואה וממילא כבר סרה אימת התוכחה).

כבר בתקופת התלמוד מוזכר שיש להשתדל לסיים את ספר "ויקרא" לפני חג השבועות, כדי להיכנס לחג מתן תורה כשהקללות מאחורינו.

אחד מפסוקי התוכחה הבולטים כולל את המשפט הבא: "ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם", ובהמשך נאמר "והשמותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה".

על פני הדברים, התיאור אינו מותיר מקום לספקות כלשהם. מדובר על חורבן כללי המקיף את הארץ והמקדש, הערים חרבות, המקדש שומם, ונראה כי גם עוברים ושבים לא ממהרים לפקוד את המקום העזוב הזה.

למרות כל האמור לעיל, ראו חכמינו בפסוקים אלה גם ברכה לא מבוטלת. וכך אמרו, "זו מידה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם שתהא שוממה מיושביה". במילים אחרות, לא רק יהודים לא יהיו כאן, אלא שום אומה לא תוכל להתיישב בחבלי הארץ הללו, כל עוד העם היהודי סובל בארצות נכר ומרוחק ממולדתו.

* * *

ואכן, אחד מפלאי ההיסטוריה של ארץ ישראל מתחולל לנגד עינינו ממש. עד לפני כ־100 שנה היתה הארץ שממה וביצות, מתי מעט מבני אנוש הסתובבו בה.

ר' משה בן נחמן ביקר בארץ לפני כ־800 שנים והגיע לירושלים, שבה הוא פגש שני צבעים. הוא שאל אותם אם יוכל למצוא מניין לתפילה בעיר, והם גיחכו לנוכח חוסר הבנתו את גודל הריק והחורבן בעיר ירושלים. או אז נוצר מטבע הלשון "כל המקודש מחברו חרב מחברו".

להסתובב בימים אלה בירושלים, לראות את מאות האלפים הגרים בה, את שווקיה המלאים כל טוב הארץ, לחשוב כמה מניינים (מכל עדה ולשון) היה מוצא היום הרמב"ן לו היה מבקש להתפלל בה; להרגיש כי לעינינו מתגשמים דברי הנביא זכריה, "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". ממשיך הנביא ואומר בתגובה לפליאה שאופפת את שומעיו למשמע הנבואה שנראית הזויה בעיניהם: "גם בעיניי זה נראה מופלא, אבל זה מה שיהיה. כה אמר השם כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם, גם בעיני יפלא".

למראה הפלא הזה אנו חוזרים לפסוקי התוכחה ומבינים כי העיקרון שאותו לימדונו חכמים על הברכה שבשממת הארץ אינו מלמד רק על האמונים שהפגינה הארץ כלפי עמנו שלו חיכתה אלפי שנים.

ייתכן שאנו נקראים להפנים את האופן שבו מתקיים עולם של שפע וברכה לצד קללה ומחסור. יש פעמים רבות שהברכה יכולה להפוך לקללה, וזאת כאשר האדם אינו יכול להתמודד עם שפע הטוב שניחת עליו לפתע. יש גם פעמים שהאדם יכול במבטו להפוך את הקללה לברכה, כי בכל קללה הבאה על האדם, לצד הסבל והמכאוב המתלווים לה, אפשר גם לראות סוג של ברכה. הכל תלוי בעיני המתבונן.