חזיז ורע"מ: תלמדו מהשטח
כלל ברזל בלימודי הפוליטיקה הוא: ערכים ואמונות עשויים להתגלגל לאינטרסים, ואינטרסים עשויים להתגלגל לערכים ואמונות. מסתמן כי ממשלת נתניהו הבאה תלויה, בין השאר, במפלגת רע"מ של התנועה האסלאמית, שערכיה רחוקים מהימין כרחוק מזרח ממערב. אבל אינטרס משותף עשוי להביא לחיבור פוליטי, שבתורו יקדם אינטרסים־ערכים משותפים.
מנהיגי רע"מ אינם נמנים עם חובבי ציון: הם שוללים את חוק הלאום ושואפים לערביזציה של ארץ־ישראל. אבל, ממתי פוליטיקה היא ערכים נטו? קואליציה פירושה: "אני לא מסכים איתך, אבל בוא נתאחד כדי למקסם תועלות באופן הדדי". עיקרון זה מקבל משנה תוקף נוכח התפנית האסטרטגית שעליה הכריז מנסור עבאס: לא עוד מאבק למען הסיפור "הגדול" - הסכסוך הישראלי־ערבי־פלשתיני - אלא מאבק באלימות ובפשע המתפשטים במגזר הערבי. לצורך זה, הצהיר, אין לנו בעיה לשבת עם נתניהו. הקואליציה הזו הוכיחה את עצמה במבחן המעשה: זה כשני עשורים מתקיימות בערים המעורבות - לוד ועכו - קואליציות עירוניות (גלויות או סמויות) בין אנשי הליכוד, שמעון לנקרי ויאיר רביבו, לנציגים הנתמכים על ידי התנועה האסלאמית, אדהם ג'מאל ופראג' איבן־פראג'. הנה מסקנות העולות מהשטח:
ראשית, בשונה מאחיהם הקומוניסטים והלאומנים (חד"ש ותע"ל), הנוטים לאידיאולוגיה כלל־ערבית בלתי מתפשרת, הנציגים האסלאמיסטים במועצת העיר נוטים לגישה פרגמטית־מעשית ולוקאלית, בסגנון: "לא מעניין אותי אל־אקצא, ולא אבו מאזן; אותי מעניין עתיד הנוער בלוד" (ממש כך!). את גישתם הם מתרצים בהישענות על הניסיון ופחות על ההיגיון, כלומר לא על התיאוריה. הם נשענים על קשרים מקומיים: משפחה, חמולה והיכרות אינטימית עם תושבי העיר.
שנית, נציגי מועצת העיר האסלאמיסטים־מעשיים חווים יחס של זלזול והתנשאות מצד היריב מבית. מלומדים ערבים נוטים למתוח ביקורת על אחיהם שהעזו לשתף פעולה עם ראש העיר, כמו אותו פרופסור ערבי שהטיח בסגן ראש העיר עכו, אדהם ג'מאל: "אתה לא ב־א־מ־ת מבין את האינטרס של התושבים הערבים!" (מזכיר משהו...). ובכל זאת, כיצד מסבירים אותם מלומדים את פשרה של הקואליציה היהודית־ערבית? "הם משת"פים. זורקים להם עצמות, והם מסתפקים בפירורים". אין ערכים ותרבות, הכל כוח ושליטה. והנה, כהד חוזר לקשקוש הזה נשמע גדעון לוי (ערוץ "כאן" בשבוע שעבר) שולל קואליציה של ליכוד־רע"מ בנימוק (שיסודו בבורות): "יזרקו להם פירורים".
אם וכאשר יתנהל מו"מ רציני בין הליכוד לרע"מ, ודאי נשמע מאחמד טיבי ואיימן עודה ש"עבאס הוא לא הפתרון, הוא הבעיה". זה הרי מה שמלומדים־רדיקלים מטיחים באחיהם בעכו ובלוד זה 20 שנה. הם מדברים במתינות, במתק שפתיים, מתוך פוזה מבינה לכאורה. אבל מה לעשות: הרטוריקה הזו, השאיפה ל"פתרון צודק", אינה אלא תחפושת החותרת לפתרון מקיף, שייתן מענה לבעיה הכוללת - הערבית־ישראלית־פלשתינית־מזרח־תיכונית, וכדי לקדם אותו ישתפו פעולה עם מרצ, העבודה ויש עתיד, כלומר אין היתכנות בעתיד. מדוע? מפני שמי שמתעקש על ניתוח שורש, שעה שניתן לפתור את הבעיה - לפחות חלקה - בטיפול מקומי, ימצא עצמו תקוע. רגע, בעצם, זה המצב...
אמת, חבירה בין הליכוד לרע"מ לא תתבסס על שותפות אידיאולוגית כי אם על אינטרסים, ובכל זאת יהיה בה אלמנט תרבותי: חבירה של מפלגות אולטרה־שמרניות מול אופוזיציה שחבריה, לפחות בצד היהודי, מוכווני אוטופיה, מומחים בהנדסה חברתית, תלושים מהשורשים המקומיים וחותרים להמס גבולות והיררכיות - מגדריות, לאומיות ומשפחתיות. אמת, אין לקבע שורשים אלו בשום אופן. שהרי בש"ס ובתנועה האסלאמית השורשים ספוגים לעיתים בנסיגה חברתית. אבל, בדיוק בשל כך נועד לליכוד תפקיד חשוב כגורם מרסן וממתן. "מרסן וממתן", לא מוחק.
אין לראות, אפוא, במצב הנוכחי תקלה מצערת, אלא הזדמנות. לבן גביר וסמוטריץ' יש בעיה? שיתמודדו, או עכשיו או בבחירות סבב 5.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו