בלי לירות כדור אחד

כשהיינו יפים ונכונים, עם חאקי, קדחת וסוציאליזם רושף בעיניים, הקמנו קיבוצים באזורי ספר, בכדי לקבוע את גבולות המדינה היהודית לכשתקום. הקיבוצים האירו את הגבול, וסימנו אותו בתלמים ובממטרות. גם המדינה עצמה, לאחר שהוקמה, הקימה קיבוצים כהיאחזויות נח"ל, לחיזוק אותם גבולות. איזה כיף היה אז: היה לנו אויב ברור ומוגדר וגבול ברור ומוגדר. הרבה יותר קל להתמודד עם איום ככה.

אבל מה קורה כשהאויב לא הוכרז רשמית כאויב (אף שזכה לתואר זה אחרי שנים של שפיכות דמים), ושהגבול איתו אמורפי? איך אפשר להתמודד עם אויב כזה, עם חוסר גבול כזה? ומתי הוא "עובר את הגבול" ומחייב פעולה שלנו?

גם אני, כתושבת יהודה (למי שיותר נוח, יכול לקרוא לי מתנחלת תושבת השטחים), לא תמיד יודעת מתי בדיוק אני עוברת משטח C ל־B. אין שלט שיתריע ושום דבר לא מצפצף. את חוסר הידיעה הזה מנצלים הפלשתינים, ומשתלטים על שטחי C, אלו שבשליטה ישראלית מוחלטת.

איך הם עושים את זה? בכתבה של צבי יחזקאלי בחדשות 13 בשבוע שעבר, סופר על מסתערבים של עמותת "עד כאן", שהגיעו למוקטעה ברמאללה וחזרו עם מסמכים של הרשות הפלשתינית המראים כיצד היא והאיחוד האירופי פועלים נמרצות כדי להשתלט על שטחי C ולייצר טבעות חנק סביב היישובים.

זו תוכנית שקולה ומתוזמרת היטב, הממומנת על ידי האיחוד האירופי ומדינות ערב בסכומי עתק. הפלשתינים הבינו שכל הרצח הזה לא עושה טוב לדימוי שלהם בעולם, והחליטו להקים מדינה פלשתינית על כל שטחי יהודה ושומרון, כולל מזרח ירושלים, בלי לירות כדור אחד ובלי משא ומתן. וזה קורה כל כך בקלות, כי אף אחד לא מתנגד להם.

מי שלא טיילו במדבר יהודה בשנים האחרונות יהיו בהלם מהשינוי שחל בו: במרחבים הפראיים שזכרו, אין כמעט פריים אחד בלי התיישבות פלשתינית בלתי חוקית. הרש"פ עוברת מדי פעם עם משאית־מנוף, ומניחה חבילות של בלוקים לאורך שביל עפר. מהר מאוד יגיע מישהו שיבנה מהם בית קטן, והשביל ייסלל. בדרך ייחרש שדה, ייחפרו בורות מים, יינטע כרם ויגודר. מדבר יהודה הולך ונכבש מתחת לעיניים שלנו, ואף אחד שיש לו כוח לעצור את זה לא חושב לעשות משהו. וזה לא משנה אם מדובר בשטחי C או B, בשמורת טבע או בשטחי אש. הם ישתלטו על כל מה שישרת את התוכנית הגדולה. ובזמן שאנחנו, הישראלים, מחויבים לחוק, ומי שמקים מאחז החורג מהחלטת הדרג המדיני מפונה - הפלשתינים עושים מה שהם רוצים, והם רוצים מדינה. ואנחנו מעלימים עין.

וברגע שזה בנוי - צריך הרבה כוח והרבה רצון להרוס את זה. דמיינו עשרות אלפי חאן־אל־אחמרים. הם לא זזים לשום מקום. בשביל זה שווה לריב עם האיחוד האירופי? אבל אם מחברים את כל הנקודות, יכולים, כמו בתמונת מראה למפת הקיבוצים שלנו, לראות את הפלשתינים משרטטים את הגבולות שלהם, ולהגיד כן. בשביל זה שווה לריב עם האיחוד האירופי. כי הרבה דם נשפך על האדמה הזאת, ואנחנו לא מוותרים עליה בכזאת קלות. וחייבים להתעורר עכשיו, ולא לישון עד שהמגמה הזאת תיפסק והגלגל יחזור אחורנית.