בסרט הזה כבר היינו

שלושה ימים אחרי שדנמרק הכאיבה לנו בנקודות החלשות שלנו (הערב היא פירקה 0:8 את מולדובה), פגשה ישראל את סקוטלנד, נבחרת בצלמה וברמתה, ואני מוכן לומר – משעממת הרבה יותר ממנה. איך שלא נסתכל על זה, בשנים האחרונות סקוטלנד היא עבורנו מה שהייתה פעם אוסטרליה – יריבה מעצבנת שאנחנו פוגשים כל הזמן בכל המסגרות, מתקרבים/מתרחקים לסירוגין מולה מהמטרות שלנו.

רק אלוהים יודע איך הסקוטים התגברו על סרביה ועלו ליורו עם שני תיקו. הם משחקים כדורגל בריטי, לא אנגלי, במובן הלא טוב של המילה. הם הרבה יותר בקצב ובשאיפה נוריץ' ושפילד יונייטד מאשר מנצ'סטר יונייטד וליברפול. תוסיפו לזה שבתקופה הזאת, בלי קהל ביציע, וכשאין את שאגת האמפדן פארק, אין לסקוטים מנופי פחד על ישראל, לא שם, ובטח שלא פה. ראינו את זה בגביע האומות, והערב בבלומפילד זה רק הלך והתגבר.

רוטנשטיינר הדיח מההרכב את אבו חנא ובמקומו קיבל את עופרי ארד. שון ויסמן החליף את דאבור, ונבחרת ישראל יצאה לאחת המחציות הראשונות, הזכורות לטוב שלה, עם שלושה סוגים של עושי משחק – נאתכו, מעליו דור פרץ ומנור סולמון משמאל. השליטה הדי מוחלטת הסתיימה בשיגור פנטסטי של דור פרץ לרשת של דייויד מרשל, וישראל ירדה לנוח מרוצה.

כיוון שישראל לא הובילה בצדק 0:2 במחצית, הגיעו די מהר הבעיות המוכרות – עייפות ואותה נסיגה מוטעית אחורה כדי לגונן על השער, וככה הסקוטים חזרו עם שיוויון שכולו סלט של טעויות בהגנה. ביברס נאתכו, האיש שמעליו מרחף העליהום הקבוע של מה הוא עוד עושה כאן, יצא, ומרגע שיצא לא מצאה הנבחרת את עצמה לא במסירה ולא בלחץ.

ערן זהבי לא רגיל לא לכבוש 4 משחקים רצופים בנבחרת, וחוסר הסבלנות שלו מהמצב החדש, הקרין אנוכיות ובעיטות רעות מכל מצב. וילי הכניס את בירם כיאל כדי לסדר מסירה בתוך הסגירה הסקוטית. פרץ התעלה שתי דקות אחר כך, כשלא התפתה לבעוט ומצא מדהים את סולומון שנחסם בשנייה האחרונה.

ביום רביעי תשחק הנבחרת עייפה במולדובה, לפגישה עם בשר התותחים של הבית. נקווה שלא נחשוב ככה כשנעלה מולם בקישינב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו