ביום העצמאות האחרון השלמנו, זיו קורן ואני, מסע בגבולות ישראל. היינו בגבול מצרים ובגבול הרצועה, בגבולות סוריה ולבנון, במעברים לירדן ועל גדר ההפרדה בצפון שומרון. ראינו את ההשקעה העצומה של ישראל, בכסף (מיליארדים) ובאמצעים (טכנולוגיות), שתכליתה לסגור פרצות ולצמצם סיכונים.
דווקא משום כך, כאשר קיבלנו את הטלפון מחקלאי לכיש על מחדלי הגדר בגיזרתם, התקשינו להאמין. אבל הסיפורים היו כל כך מטרידים, והנתונים כל כך דרמטיים, שהחלטנו לנסוע אתמול בבוקר ולראות בעיניים. בעולם הקלישאות אפשר לומר שמה שראינו זה לא גדר אלא חור, או חור שחור.
מבירור שערכנו אצל כל גורמי הביטחון התברר כי כולם מכירים את הבעיה, והיא נמצאת בכל שבוע על השולחן של כולם: בחטיבת יהודה (חברון) שאחראית לשטח, באוגדת יו"ש, בפיקוד המרכז, ואצל מקביליהם במשטרה, במג"ב ובשב"כ. כולם מבינים עד כמה גדול החור בהגנה, עד כמה גדול הנזק שנגרם בגללו ועד כמה מטריד הפוטנציאל העתידי. רק לשם ההמחשה: מאז ראשית 2013 נעצרו בגדה יותר מ־20 חוליות שתיכננו לחטוף ישראלים למטרות מיקוח. אם אחת מהן היתה יוצאת אתמול מאידנא, שום דבר לא היה עוצר אותה בדרך לחטיפת חייל במתקן האימונים של צה"ל בלכיש או לחטיפת אזרח באחד היישובים הסמוכים לו.
ולמרות הסכנה הברורה והמיידית, בפועל לא קורה כלום. גורמי הביטחון מדברים על פעילות יזומה, אבל הבוקרים והרועים (שחיים בשטח) לא זוכרים מתי ראו מארב או סיור בעיניים. הם בעצמם נאלצים להילחם על הגדר, ולאבטח כל פרה, כבשה וטרקטור. נשמע הזוי? זאת המציאות היומיומית בחבל לכיש.
כמו שהדברים נראים מקרוב, ישראל ויתרה על הגדר. אבטחה כאמור אין, גם תיקונים של הפרצות לא מתבצעים, וממה שהיה אמור למנוע פיגועים ולסכל גניבות נותר חור אחד גדול ומזמין. מתבקש לומר כאן שכולם יתעוררו רגע אחד מאוחר מדי, אחרי שהפיגוע או החטיפה ייצאו לפועל; ועדיין, צריך לקוות שמישהו - שר הביטחון או השר לביטחון הפנים, הרמטכ"ל או המפכ"ל - יחליט לעשות כבר הבוקר את מה שצריך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו