שחר של יום ישן

בתום שנתיים ימים וארבע מערכות בחירות שבהן העם בישראל לא מצליח לבחור ממשלה - כך נראים הדברים כרגע - הכדור עובר למגרשם של מנהיגי הציבור. כלומר, מובן שגם בפעמים הקודמות הנבחרים היו אמורים לתרגם למעשה פוליטי את הכוח שקיבלו מהבוחרים. ואולם אחרי הבחירות הרביעיות, שבהן השתנה מעט המערך המפלגתי ביחס לסבבים הקודמים, אך הגענו לתוצאה זהה, ברור שאין טעם לשאול שוב את פי הציבור.

בחירות חמישיות לא ישברו את התיקו המשתק. טירוף המערכות כה קיצוני, שהוא כולל מינוי כראש הממשלה החל מנובמבר הקרוב, בתקופת הכנסת ה־24 (או אולי ה־25) ראש מפלגה בעלת 8 מנדטים, מכוח חוק יסוד מעוות וזמני, שחוקקה הכנסת ה־23. הכוונה כמובן לבני גנץ, שאמנם לא יצר את הברייה הממשלית המשונה הזו, אך עומד במרכזה. אם הדבר יקרה, נדע שעברנו לחיות במוטציה של דמוקרטיה.כשאלה פני הדברים, היחידים שיכולים לחלץ את ישראל מהסחרור הבלתי נשלט, הם רק מנהיגי ציבור.

בעת מצוק זו נדרש מהם לגלות יצירתיות, אחריות ואומץ. שלושת אלו - היצירתיות, האחריות והאומץ - צריכים לדחוף את המערכת הפוליטית והתקשורתית למהלך רחב ומוסכם, שישים קץ לוורטיגו.

מה צריך לכלול מהלך כזה? בראש ובראשונה מרחב תמרון לשחקנים השונים להגמיש את השבועות שנשבעו במערכת הבחירות, וזאת על מנת להחזיר את ישראל למסלול.

אכן, בימים כתיקונם אנו דורשים מנבחרינו אמינות, ובאים אליהם בטענות כאשר הם מפירים אותה. עכשיו, כאשר המשבר כל כך חמור, צריך להתיר לפוליטיקאים לעדכן את עמדותיהם, ובלבד שיוציאו את ישראל מן המצר. בין אם נשבעו לשבת רק עם נתניהו, ובין אם התחייבו לא להצטרף אליו לעולם, כל אחד ואחת מחברי הכנסת, בכל מפלגה ומפלגה, צריכים לזכור שגורל הארץ הזו מונח על כתפיהם. ועתיד המדינה קודם ליחסם שלהם, החיובי או השלילי, למנהיג פוליטי אחד, גדול וחשוב ככל שיהיה.

המהלך הרחב להוצאת ישראל מן הבוץ, צריך לכלול גם חוק לקיצוב כהונה של ראש ממשלה ל־8 או 12 שנים. שלישית, על רה"מ, שהמשבר סובב סביבו, לתרום את חלקו לעצירת ההידרדרות. בסופו של דבר, במשמרת שלו ישראל נגררת לבחירות אחר בחירות, לעיתים ביוזמתו המלאה. חוץ מאשר הבטחות בלתי ממומשות על פני ארבע מערכות בחירות, על אודות "הזדמנות היסטורית להקים ממשלה ימנית", עדיין לא שמענו כיצד מתכוון נתניהו לעצור את הספירלה. הגיעה השעה שיידרש לנושא. השורה התחתונה: ככה אי אפשר להמשיך.