כנגד ארבעה בנים, ובנות

ארבעה בנים כנגד ארבעה שבטים ומגזרים.

אחד "תם", במובן "גולמי", אינו מבחין בין עיקר וטפל. אלו אותם חרדים שהיו מסובין בבני־ברק, וכאשר שמעו על הקורונה היו מספרים לעצמם כל הלילה סיפורי אלף לילה ולילה. המגפה עשתה שמות מסביבם, וגם בהם, אך חלקם הקפידו "לשמור נגיעה" במקום לשמור מרחק; הקפידו לבער חמץ במקום לבער את הבערות. עד שבאו תלמידיהם הצעירים־מודרניים ואמרו: "רבותיי, נסחפתם".

ואחד שאינו יודע לשאול. אלו מרבית העיתונאים בישראל, שמחזיקים מעצמם "חכמים" אבל שאלותיהם מביכות להחריד. למשל, אריה גולן, שהשווה את ישראל לאיטליה הפשיסטית, ואת נתניהו למוסוליני, או רינה מצליח שבניגוד לאתיקה הבסיסית שנאתה משתרבבת לשאלותיה. רשפיה רשפי אש. ברצותם, ישאלו את המרואיין שאלות להנחתה, וברצותם ישלפו ציפורניים כמשחרים לטרף, ויזכו לתוארי כבוד מעמיתיהם: "עיתונאות למופת". "אינו יודע לשאול" - נקרא על שם סופו.

ויש שאינן יודעות לשאול. אלו הבנות שיצאו מהמגזר ועברו ללימודי מגדר. דווקא התחילו יפה כשהתריסו כנגד שיח הכפיפות - "תהיי יפה ותמה ותשתקי". אך בתמימותן כי רבה הלעיטו עצמן בתיאוריות אופנתיות. אילו ידעו לשאול היו מעלות ארבע קושיות כנגד המרצות שלהן: מדוע אתן מתעלמות מהמסורת ומהתרבות של השבטים הספציפיים היוצרים היררכיות מגדריות? מדוע אתן מתעלמות מאישיות האישה הספציפית? מדוע אתן מתעלמות מאישיות הגבר הספציפי? עד מתי אתן פוסחות על שתי הסעיפים? והיא שעמדה על דעתה ללמוד תיאוריות "ביקורתיות", שמבטלות את הצורך בפרשנות ובדיאלוג, תיאוריות שהן מתכון בדוק להגברת האלימות במשפחה ובחברה. ארבע אימהות מול שלושה אבות, ומכה אחת שלא כתובה בתורה: "לימודי מגדר" שאינם אלא אג'נדה פוליטית רדיקלית שמתחפשת לאקדמיה. מה נשתנה? כלום.

גם בזירת השמאל הישראלי אין חדש. ממשיכים להטיח בהתנשאות כלפי העם הנשען על מסורותיו: "מה העבודה הזאת לכם?", לפי שהוציאו עצמם מן הכלל כפרו בעיקר. לפני כמאה ועשרים שנה נטשו אבותיהם את בית־המדרש לטובת הלאומיות; לפני כעשרים שנה נטשו את הלאומיות לטובת זכויות אדם, והשנה נטשו את המשפט הישראלי לטובת בית הדין הבינלאומי בהאג, בבחינת "מחסי ומצודתי אבטח בו". אם הדנ"א של הקבוצה הזו הוא ללכת מדחי אל דחי, אז מה נשתנה? כלום.

ויש את "החכם". אלו היהודים הפשוטים שכמו בכל שנה נוהגים כהלכות הפסח; לא כפרו בעיקר ולא הוציאו עצמם מהכלל היהודי־ציוני. למרות מיקומם בפריפריה ולמרות כפיפותם, לא נפלו קורבן לסיסמאות ולפוזה של עיתונאים ומלומדים. ניסיונם המר עם האליטה לימד אותם להפטיר: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה".

חכמים יש גם בשבט הערבי: נכון לכתיבת שורות אלו אין אנו יודעים אם מנסור עבאס עבר את אחוז החסימה; אך לפי הסקרים, יותר ממאה אלף אזרחים התפכחו וחדלו לתמוך ב"משותפת", מאחר שהבינו את הצורך בהדברת האלימות במגזר. "חכמים" לא משום שאינם מחרימים את נתניהו, אלא משום שהתפכחו מאשליות מנהיגיהם (עודה וטיבי) - מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים - המסובבים אותם בכחש, ומאכילים אותם מרור זה שלושים שנה. המתפכחים לא שעו למנהיגיהם הקיצוניים המקפידים לחבר־לקשור את הבעיה הערבית־ישראלית עם הבעיה הפלשתינית והמזרח־תיכונית בקשר בל יינתק - חיבור־קישור שסותם את הגולל על כל אפשרות לפריצת דרך, והוא בגדר אמונה משומנת ומתוחזקת היטב על ידי מלומדים ישראלים באצטלה אקדמית ("השלטון נוהג בהפרד ומשול" ושאר ירקות). צא ולמד, מה ביקש השמאל הישראלי לעולל לערביי ישראל בשם חזון "הצדק החובק כל", ומה ביקשו מנהיגי המגזר לעולל בשם הפאן־ערביות. כמו חוני המעגל, התבצרו ונשבעו שלא לזוז עד שיתוקנו עוולות העולם ותיכון מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים. התוצאה - דם ואש ותימרות עשן. השנה אמרו ערביי ישראל (לפחות חלקם): "די, דיינו".