מהמשטרה ועד הממשלה: שום צד לא חף מאחריות

כמעט יחד עם הרגע המרגש שבו מאות אימהות, אחיות ובנות ערביות ששכלו את יקיריהן כתוצאה מהפשע המאורגן ומהאלימות הגואה בחברה הערבית הגיעו לזעוק לצד אזרחים, יהודים וערבים, שבאו להפגין עימן סולידריות בכיכר רבין בתל אביב - התרחש רצח כפול של שני צעירים שישבו בבית בקלנסווה.

באותו סוף שבוע מודיעים על מותו מפצעיו של צעיר ערבי נוסף מלוד, שברכבו הוטמן מטען חבלה. ובזמן הזה, העולם כמנהגו נוהג, וכל רצח הופך לנתון נוסף בסטטיסטיקה.

כאשר פושעים נכנסים לבית פרטי, מנתקים את החשמל ויורים לכל כיוון ולכל עבר, זו אינה תופעת אלימות רגילה, וזה כבר מעבר לפשע מאורגן. כמה קווים אדומים אפשר עוד לחצות? כלפי החברה הערבית, כלפי משילות המדינה וכלפי המשטרה, שלצערנו לא רק איבדה את כושר ההרתעה שלה מול מי שמתכנן ירי או פשע - אלא הפכה גם לבלתי רלוונטית. משטרה חלשה, מוסדות מדינה חלשים ורשויות מקומיות ערביות חסרות כל יכולת השפעה או מניעה, שבניגוד לרשויות מקומיות יהודיות, אין ביכולתן להפעיל ולו פקח אכיפה אחד שירתיע או שיאכוף חוק עזר. ועדיין לא דיברנו על העובדה שכמעט בכל הרשויות המקומיות הערביות אין מוקד עירוני המרושת במצלמות אבטחה, שאם לא ירתיעו פושעים - לפחות יסייעו למשטרה לעלות על עקבותיהם של העבריינים והרוצחים, שמבצעים את זממם וחומקים כאילו דבר לא התרחש.

שום צד כבר לא חף מאחריות. לא מערכת החינוך, שסבלה וסובלת מחוסר בתקציבים ומהשקעות ירודות - ואת התוצאות אנו רואים היום, כשכל כך הרבה צעירים רואים את עתידם בפשע, ולא בהשכלה. לא מערכת האכיפה, במיוחד המשטרה, שעשרות שנים מפקירה את היישובים הערביים ושוכחת שאי אפשר להסתפק בהקמת תחנות משטרה מבלי לשקם את האמון עם התושבים. ולא מערכת המשפט, שאינה מחמירה מספיק עם פושעים, ובמיוחד עם סוחרי הנשק.

נגמר הזמן לסימפוזיונים ולקבוצות חשיבה לבחינת פתרונות עתידיים. על הממשלה לפעול באופן מיידי להחמרת רף הענישה. על המשטרה לפעול בראש ובראשונה כדי שהאזרח הערבי יראה בה גוף הפועל למענה ולא נגדה. המלאכה מרובה, מרובה כל כך, והזמן מוגבל, מוגבל באופן טרגי.