כולנו חכמים, כולנו נבונים (כלומר, לפעמים)

יום שלישי, 2 במאי 2004. השעה 11 בבוקר, זמן מושלם לקפה הפוך ולבורקס גבינה בקפטריית מדעי החברה של האוניברסיטה העברית בקמפוס הר הצופים. כשעה קודם לכן עוד הספקתי להצביע בקלפי השכונתית בעניין משאל ההתנתקות מגוש קטיף שהציע ראש הממשלה שרון. בקפטריה החלקתי ישירות לשולחן שאליו הסבה חוקרת צעירה ומבטיחה. הסברתי ספונטנית לבת שיחי כי אך לפני זמן קצר הצבעתי נגד ההתנתקות. מאותו רגע נדמה כי הקפה לא מחליק בגרון: מלמולים, גמגומים ושפת גוף שמשדרת מבוכה ודיסוננס. משהו בסגנון: "כלומר, תן לי להבין... רגע, אנחנו הרי יושבים בהיכלי החוכמה ומקור האמת והשפע. ברור לך שזה קצת לא הגיוני..."

הדיאלוג המביך הזה הוא במידה רבה משל למבוכת הלשונות האופיינית לשיח המתנהל בין השמאל הציוני למרכז־ימין בסוגיות טריטוריה וערכים. עשרות שנים מנהל השמאל הציוני עבודות תחזוקה וביצור תודעה, בשאיפה לרומם את גאוות היחידה, יען כי אנחנו חכמים וצודקים. במקביל, נעשית עבודת חריש בשאיפה להנחיל את הטוב והשפע הזה אל המוני בית ישראל. אבל שם האסטרטגיה שונה: "נכון, אנחנו צודקים וחכמים, אבל עזוב אחי, אתה תהיה חכם: אין מה לחפש בשטחים. די, דיינו. אל דאגה, נִלְבְּנָה לְבֵנִים, נבנה חומה ומגדל וקונסטרוקציות מרשימות שימנעו אסונות ביטחוניים". מגדל בבל.

אמת, להטוטי השיח מעניינים ובכוחם להפוך עולמות, יש רק בעיה אחת "קטנה": המציאות, שמדי פעם קופצת לביקור בדמות סבבי לחימה בלתי פוסקים, הרוגים, פצועים, שבויים, נעדרים והשקעות במיזמי מיגון שאינם נגמרים.

כיצד הגענו עד הלום? מאחורי עיצוב התודעה הפוליטית בישראל יש לא מעט מכוני מחקר, מלומדים וגנרלים, מומחים בעיני עצמם. ואלה, לרוב, מנפקים הסברים הנשענים על היגיון רציונלי וחישובי עלות־תועלת, כגון יחסי כוחות צבאיים, אינטרסים גיאו־פוליטיים, מאזן אימה וכו'. אבל, שוד ושבר: המציאות לא נענית להסברי המלומדים. "לא נענית" מפני שהיא מושפעת מזרמי עומק תרבותיים והיסטוריים, סמויים, שאינם נראים במבט ראשון.

הנה זרם אחד כזה שעיצב את חיינו: זה כ־30 שנה מתחוללת בישראל סופה רעיונית רדיקלית־פרוגרסיבית המתפשטת וקונה לה אחיזה במעוזים ובמצודות (אקדמיה, עיתונות, תקשורת). עוצמתה של הסופה הביאה את השכל הישר להתקפלות־התכווצות־התנתקות.

ביטוי לכך ניתן למצוא בתהליך הנסיגה ההדרגתית של רעיונות יסוד מבית מפלגת העבודה לדורותיה, כמו אותו רעיון ישן נושן ומוזר, שלפיו אתה יכול לתרץ נסיגה איך שאתה רוצה, בתרבות המזרח־תיכונית היריב יפרש נסיגה כניצחון וימשיך לשלב הבא. הפיקחון פינה מקום לטובת אידיאולוגיה קיצונית, כמעט דתית, שאינה מתכתבת עם המציאות. מפלגת העבודה עברה ניתוח בהרדמה מלאה: הוסר ממנה הצ'יפ -"היה צודק וחכם", ובמקומו הושתל - "קודם כל תהיה צודק, ואם זה לא יהיה חכם, שכולם יקפצו".

וירוס זדוני חדר למערכת ההפעלה של המפלגה: צה"ל הוא צבא כיבוש; לאומיות היא שם נרדף לקולוניאליזם; התיישבות וביטחון הומרו בזכויות אדם, ושאר ירקות. אמנם ניחוח ישראלי פלמ"חניקי עדיין נישא באוויר, אבל במטבח המפלגתי שום דבר מקורי לא מתבשל: סדר היום וניירות המדיניות של המפלגה הופרטו והם נכתבים (בעצם) בשיטת מיקור חוץ על ידי חוקרים שיצאו ובאו במכוני חשיבה רדיקליים. המפלגה הומר"צה ואיבדה עצמה לדעת. והעם רואה את הקולות: ברביעי הבא נקום למציאות שבה מפלגת העבודה (לפי כל הסקרים) שב־1992 מנתה 44 מנדטים(!), תקבל מקסימום שבעה, ומחנה המרכז־שמאל (כחול לבן, עבודה, מרצ, יש עתיד) יתכווץ לשפל שלא היה כמותו.

האם מנהיגי הגוש יפיקו לקחים? מה נאמר ומה נדבר, שפשוטי העם צדקו? שהבחורה ההיא עם האיפור הזול, שאפילו לא שתתה קפה הפוך באוניברסיטה, צדקה? לא נעים, ובכל זאת, ברוח הימים האלו נציע לאחינו: "ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים, מצווה עלינו להודות על האמת ולחשב מסלול מחדש".