"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מי יעמוד לצד העובדות והעובדים?

,עודכן

אנחנו מכירים את הריטואל. בכל פעם שנפתח סגר קורונה, והמשק מגביר פעילות, צצים עוד ועוד ראיונות כאלה. בעלים של חברת קייטרינג או רשת מלונות מלין על כך שהישראלים "לא רוצים לעבוד", והמראיין מדבר על "מלכודת החל"ת" שמשאירה מאות אלפים בבית "לחיות על חשבוננו".

כבודם של המעסיקים במקומם מונח (במיוחד אם מדובר בעסקים הקטנים), אבל הגיע הזמן שניתן מקום למיליוני האחיות והאחים שלנו, מי שמחזיקים איתנו את הכלכלה הישראלית: העובדים. האומנם מאות אלפים מהם פשוט "לא רוצים לחזור לעבוד"? מי שחופר מעט בנתונים יגלה שהעובדות שונות לגמרי. ברגע שהוסרו הגבלות הסגר, חזרו לעבוד כמעט מיידית כ־200 אלף עובדים, לפי נתוני שירות התעסוקה. ברור שברגע שיוסרו הגבלות נוספות, יחזרו עוד מאות אלפים.

האם מישהו מעדיף דמי אבטלה על פני עבודה? די קלוש. המעסיקים עצמם ציינו בסקר הלמ"ס בינואר האחרון שכ־11% בלבד מהעובדים לא חוזרים לעבוד בגלל כספי הביטוח הלאומי. לא קשה לנחש שאלו העובדים הרמוסים ביותר בחברה הישראלית. האגדה על "סירי החל"ת" מתנפצת כאשר מתברר שדמי אבטלה חודשיים מתקרבים ל־70% מההכנסה המקורית, לכל היותר, ומגיעים לממוצע של 4,300 שקלים בחודש. ולא לשכוח שעוד טרום הקורונה, ישראל היא אלופת המערב בעובדים עניים וכשליש מהעובדים משתכרים שכר מינימום, 5,300 שקלים, או פחות.

מי הם מאות אלפי העובדים שנחתכו מהמשרות שלהם? 70% מהם נשים. השכר הממוצע שלהם קרוב לשכר מינימום, ורובם צעירים מ־35. הפגיעים והחלשים ביותר נחתכו מהמערכת, אלו שאנחנו מחויבים לעמוד לצידם אם אנחנו רוצים לחיות את העיקרון היהודי של "וכי ימוך אחיך... והחזקת בו". העובדים הללו נאלצו להתמודד עם חודשים של סגרים ואבטלה, ועדיין מתמודדים - ובעיקר מתמודדות - כאימהות וכאבות צעירים, עם סגירת מוסדות החינוך ובידודים ארוכים כפויים.

במקום לבחור במודל האירופי, לשמור את העובדים במקומות העבודה ולהעביר את תשלומי הביטוח הלאומי דרך המעסיקים - היה נוח יותר לממשלה ולמעסיקים הגדולים לשלוח הביתה את העובדות המוחלשות והעובדים הצעירים. להאשים אותם עכשיו בחוסר רצון לעבוד זו האשמת קורבן קלאסית.

מעבר לרעש הבחירות, חשוב לראות בבהירות. שאלות לשבוע הקרוב: מי יעמוד לצד העובדים, ומי יעתיר הטבות על המעסיקים הגדולים? מי יחזק את מי שנהנו מהקורונה - והיו הרבה תאגידים ורשתות כאלה - ומי יתמוך באלו שמטה לחמם נשבר ונסמכים על סיוע עמותות? מי יקצץ בשירותים בבריאות, בחינוך וברווחה של כולנו, ומי יעשה כמעשה ארה"ב, שאישרה 1.9 טריליון דולר לסיוע אזרחי, כדי להניע את גלגלי הכלכלה? מי ידבר על "כלכלה" ומי על אנשים, ועל כלכלה שעובדת בשבילם?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

אבי דבוש

מנכ"ל "רבנים למען זכויות האדם".

כדאילהכיר