"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

ליברמן: לא לאומי ולא ליברלי

,עודכן

יש בישראל ציבור רחב מאוד שניתן לכנסו תחת הכותרת הרחבה של "לאומי־ליברלי". "לאומי" במובן הבסיסי של ציונות, שותפות בגורל, נשיאה בנטל ולקיחת חלק פעיל בחיים הכלכליים, התרבותיים והחברתיים בישראל; "ליברלי" במובן של חירות הפרט ורתיעה מכפייה, כולל חופש דת. זהו ציבור מגוון שנע במרחב שבין הליכוד לעבודה על תחנות הביניים במפלגות המרכז, והוא זה המבסס את הקונצנזוס המרכזי בישראל היום ברוב סוגיות היסוד.

לציבור הזה, שגם אני נמנה עימו, יש ביקורת חריפה על התנהלותו של המגזר החרדי. קיימת ציפייה להעמקת האינטגרציה, להשתלבות בשוק העבודה, למציאת מסלולי שירות רלוונטיים בצבא: בקצרה, לקידום שילוב של החרדים הן במודל הלאומי - כחלק מסולידריות ישראלית־יהודית; והן במודל הליברלי - שבירת מעגל העוני החרדי, יציאה מיחסי התלות במדינת הרווחה ובכספי משלם המסים. בשנים האחרונות נרשמות הצלחות מסוימות בכמה מהתחומים הללו, אם כי העבודה עוד רבה.

דווקא בשל כך רטוריקת השנאה של אביגדור ליברמן מעוררת כעס רב. ליברמן שובר את הסכמה הבסיסית שעליה מבוססת הביקורת הלגיטימית כלפי ההסדרים החברתיים שהתקבעו מול החברה החרדית. בקמפיין השנאה שלו הוא מנפץ את התשתית של הסולידריות הלאומית. במקום חיבור והשתלבות, הוא מטיף לניכור. במקום אחווה יהודית־ישראלית המכבדת את המסורת ואת הדת, הוא מלבה סנטימנט אנטי־יהודי ואנטי־דתי שאכן מזכיר ימים אחרים.

למתוח ביקורת עניינית ואפילו חריפה, זה משהו אחד; אבל לתלות בציבור שלם את הרעות החולות של המדינה זה סיפור אחר לחלוטין. וזה לא נגמר שם: בפתרונות שליברמן מקדם הוא שובר את הרגל השנייה של ההסכמה: הוא זונח את הליברליזם לטובת כפייה וכוחנות. גיוס לצבא, לימודי ליבה - הכל עכשיו ומייד באמצעות כל כלי הכפייה והדיכוי שיש למדינה כדי לשבור את האוטונומיה החרדית.

למרות שמו, ליברמן מאוד לא ליברלי, ולמרות שם מפלגתו, ישראל ביתנו מאוד לא לאומית, וודאי שאינה בית. למעשה, הליברמניזם גם עבר את זמנו. שיח שנאה אנטי־חרדי מסוגו התקבל איכשהו בשנות ה־90 כשמפלגות כמו מרצ או שינוי של טומי לפיד הפיקו הון פוליטי מסנטימנט חילוני רווח יחסית. אבל הסנטימנט הזה, סוציולוגית, דועך. בפועל, מי שהובילה את השינוי היתה הממשלה הלאומית של שרון, שמצאה את הדרכים לשנות את מערך התמריצים - בעיקר בקצבאות הילדים - שהוביל לשינוי העמוק ביותר בטווח הארוך. זאת במקביל ל"חוק טל", שיצר מודל של פשרה ושילוב הדרגתי בשוק העבודה. מאז דרכם של החרדים להשתלבות בחברה הישראלית מתקדמת באיטיות אך בבטחה.

העובדה שלליברמניזם יש הרבה פחות קהל כיום, היא אולי העדות המובהקת לשינוי שעבר על ליברמן ועל החברה הישראלית. האיש שלפני 12 שנים הצליח להגיע לשיא של 15 מנדטים, כשהציג חזון לאומי רחב יותר, הפך למחולל שנאה מיושן, שמצליח אולי להחזיק גרעין של ניכור, אבל לא מציג שום אופק של סולידריות קונסטרוקטיבית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר