שמחת האג? הפלשתינים עוד יתגעגעו לטראמפ

למרות צהלות השמחה שבהן התקבלה ברמאללה החלטת בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג לפתוח בחקירה נגד ישראל, בפועל החלטה זו וקודמותיה לא קידמו וגם לא יקדמו במילימטר את הפלשתינים לעבר שאיפותיהם, וגם לא ישפרו במאום את מצבה של האוכלוסייה הפלשתינית ביהודה, בשומרון ובעזה.

כזכור, עוד ב־2004 קבע בית הדין הבינלאומי לצדק כי גדר ההפרדה שהקימה ישראל כדי להגן על תושביה בפני גלי הטרור אינה חוקית, ודרש ממנו לפרקה. גם אז צהלו הפלשתינים, אבל ישראל התעלמה מן ההחלטה והמשיכה בבניית הגדר, שתרמה להורדת סף האלימות הפלשתינית נגד ישראלים.

למרות כישלונות העבר, מוסיפים הפלשתינים להטיל יהבם על החלטות של גופים בינלאומיים שבהם יש להם רוב אוטומטי של נציגי מדינות שבינן לבין צדק, זכויות אדם, חירות ודמוקרטיה אין ולא כלום.

הטקטיקה הפלשתינית ידועה ומוכרת. לאחר שנכשלו בניסיונם לשבור בדרך של אלימות וטרור את כוח הרצון של ישראל, הם מקווים כי מהלכים של חרם תרבותי וכלכלי, לצד החלטות של מוסדות האו"ם, יאלצו את ישראל לרדת על ברכיה. מעבר לכל זה מקננת בקרבם התקווה כי ברגע האמת יפנה הממשל האמריקני נגד ישראל, כפי שעשה ממשל אובאמה בימיו האחרונים בבית הלבן, ויאלצה להיכנע.

אבל דינם של הפלשתינים להתאכזב. התובעת בבית הדין הבינלאומי בהאג מבטאת אולי הלך רוח אנטי־ישראלי נוסח השמאל האירופי, אבל אינה מייצגת את רוח התקופה - לא באפריקה שממנה באה, וגם לא במזרח התיכון. את רוח התקופה היטיבו דווקא לבטא "הסכמי אברהם", שבמסגרתם הבהירו שורה של מדינות ערביות מובילות כי דרך השלום עם ישראל היא הדרך שבה על הערבים ללכת, ולא דרך המאבק שבה מוסיפים הפלשתינים לצעוד ללא תוחלת. גם ממשל ביידן הזדרז להבהיר במסמך עקרונות שפרסם בשבוע שעבר על מדיניות החוץ שלו, כי אין לו כל כוונה לשקוע בבעיות המזרח התיכון, וכי למעט מחויבותו לביטחון ישראל הוא אינו מייחס עוד חשיבות לבעיות אלה.

בסופו של דבר, ימצאו עצמם הפלשתינים לבדם מול ישראל, ועליהם להכריע אם להוסיף לצפות שמישהו אחר יעשה עבורם את העבודה.

ובמחשבה נוספת, הפלשתינים עתידים להתחרט על שדחו את תוכנית המאה של הנשיא טראמפ. זו היתה אמנם רחוקה מלמלא אחר כל דרישותיהם, אך רגליה היו על הקרקע, היא זכתה לתמיכה רחבה בעולם הערבי וישראל קיבלה את תנאיה. אם הפלשתינים היו מקבלים תוכנית זו, הם כבר היו בעיצומו של מהלך של סימון גבולות וקידום ריבונות, גם אם רק על חלק מן השטח שהם תובעים. עתה סביר להניח שפרט לגעגועים לטראמפ, הם יישארו בלא כלום.