לא מחליפים מקום תחת השמש באידאולוגיה "על הדרך"

לא יהיה זה חידוש להצביע על כך ששיח אנטי־נתניהו הפך בתוך זמן קצר למשולש ברמודה שבלע כמעט לחלוטין את שאריות אידיאולוגיית השמאל הישראלי, עד כדי כך שמרצ מגרדת את אחוז החסימה ומפלגת העבודה "מתחדשת" עם מראענה. מה שמפתיע ומדאיג לא פחות הוא לראות כיצד חדירתו של שיח זה למחוזות הימין מייצרת אט־אט אפקט דומה.

תחילה זו "רק" ביקורת נגד נתניהו, בצד גישה פטרונית כלפי מצביעיו. בהמשך אימוץ תפיסת ההלקאה העצמית על גורלה של החברה הישראלית המפולגת וכלה בדחף אידיאולוגי חדש המוקדש כולו לאיחוי "הקרעים", על חשבון המצע הלאומי־ימני. ועוד מדהים לגלות, שאלו שיצאו למסע כנגד האיש שלכאורה "דואג רק לעצמו", מסיימים אותו כשהם מקדשים את אישיותם שלהם במפלגה שהוקמה לכבוד המרוץ האישי לראשות הממשלה, תוך נכונות לממש זאת בכל הרכב קואליציוני שיידרש.

דוגמאות רבות כבר קיימות לכך, בין שבמסלול שבו צעד ליברמן ובין שבמסלול שבו צעד יעלון לפניו. הפעם, קריאה בספר הביכורים של גדעון סער ממחישה זאת היטב. "מדינת ישראל נמצאת על פרשת דרכים. היא יכולה להיות מדינה מאוחדת ומצליחה, או להמשיך להידרדר במדרון הפילוג ושנאת החינם", נכתב. ועוד מוסיף סער: "אני מאמין שיש בנו הכוח להתגבר על האתגרים העצומים שעומדים בפנינו. אני מאמין בנו: ברוח הישראלית וביוזמה הישראלית. בתקווה הישראלית ובאהבה הישראלית".

לאחר הקריאה הנרגשת והגנרית הזאת, שוטח הכותב אוסף הגיגים בנושאי מדיניות שונים, מתובל ברשימת מכולת של הישגים אישיים. ואם לא די בכך, הספר נקרא "שיחות על הדרך". נסו רק להציבו על המדף בצד ספר ביכורים של מנהיג ימני אחר, ותחושו את התהום הנפערת. "מקום תחת השמש", ספרו של בנימין נתניהו, שנכתב לפני כ־25 שנים והיה לא פחות ממשנה היסטורית, מדינית וביטחונית למדינת ישראל. לא מצע של מפלגה, לא מחשבות מזדמנות, אלא כתב הגנה מבוסס ומעמיק למדינה כולה. ספר שכולל סקירה היסטורית של הציונות, ויכוח נוקב עם "הבעיה" הפלשתינית, הצגת תפיסת המלחמה וההגנה הנדרשת, בצד יצירת חזון על מתווים אפשריים של שלום אמת. מה שנכתב כמסמך לאומי, הפך עם השנים לחזון שהתגשם, בזכות הכותב עצמו.

"כמובן שקל לוותר ולעשות מחוות חד־צדדיות ולזכות על ידי כך בשבחי האומות, אבל זהו קוצר־ראות משווע. קשה הרבה יותר לנקוט עמדה תקיפה בנושאים חיוניים, אבל בחשבון ארוך טווח זוהי הדרך הנבונה והאחראית, ובסופו של דבר היחידה, לזכות ביחס של כבוד מצד אומות העולם". חשבו רק על האמירה הזאת בהקשרו של המאבק באיראן ועל ארבעת הסכמי השלום עם מדינות ערב.

ואולם, לעיתים נדמה שבמקום לקבל קריאת השכמה ולהסתייג מן הנתיב ההרסני שצעד בו השמאל, שגרם לו להתרוקן מבחינה אידיאולוגית, בימין יש שמצטרפים לאותו השיח. מוותרים על ממשלת ימין בעבור "קואליציית שינוי", ולא מבינים שההישגים האסטרטגיים של מדינת ישראל בעשור האחרון הם תוצאה של תפיסה אידיאולוגית עמוקה ומחושבת, שאותה הוביל אותו אדם שהם דורשים כל כך להחליף, בנימין נתניהו.