תנו לשמאל להתפורר בעצמו

הליכוד היא תנועה פוליטית וחברתית שבחרה בדרך הקשה, הארוכה יותר, זו המצריכה עבודה סיזיפית במקומות שהאליטות הוותיקות של השמאל הזניחו ברגל גסה וראו בהם גיבנת ומחסום להצלחתן. הליכוד פעלה במשך שנים דרך סניפים פעילים וחזקים שפזורים בכל רחבי הארץ, אנשים שנבחרו על בסיס יכולותיהם וכישוריהם ומרכז מפלגה תוסס שביטל את הוועדות המסדרות ובכך ביטא את הקולות שעלו מהמקומות המושתקים. הליכוד קשרה שותפות עם הפריפריה המזרחית בשעותיה הקשות, ודרך מנהיגיה, דוד לוי ומאיר שטרית ורבים אחרים, הצליחה לייצר את התמהיל הנכון שמאחד את הממלכתיות הישראלית.

הליכוד יכול להתבונן בגאווה על פעילותו מאחר שתנועה זו היא שיצרה את המעמד הבינוני המזרחי שכיום כל אחד ואחת מאיתנו רואים את הפריחה שבאה בעקבות צמיחתו. קבוצה זו היא עמוד השדרה של הליכוד, היא קבוצה שמודעת לכוחה הפוליטי והחברתי, ואין לה שום כוונה להעביר אותו לידי השמאל. אותו שמאל המכנה את המעמד הבינוני המזרחי באשדוד ובנתניה, באשקלון ובבאר שבע "אספסוף נבער". המתח הפוליטי והחברתי של העשור האחרון מנוקז כנגד נתניהו, אבל בפועל הוא תולדה של הצלחת המעמד הבינוני המזרחי לשנות פריבילגיות שנקבעו על ידי האליטות הוותיקות. בתהליך מתמשך צומצם המונופול של האחיזה מאותם מקומות שהאליטות טרחו כל כך לדחוק מהם את "האספסוף". מכאן הדרך קצרה לכך שמנהיגי השמאל קוראים למרד נגד הממשלה הנבחרת כשמשהו לא מוצא חן בעיניהם. אבל את המהפכה שהליכוד מוביל השמאל לא יעצור.

הליכוד נלחם לעצור את המסלול שכפו עלינו ה"סוציאליסטים", הבוכים דמעות תנין על העממיות ועל הקשר המיוחד עם ה"בייס" של הליכוד, שכלפיו הם עצמם התנשאו והפכו לשק חבטות. כיום ממשיכים את דרכם מירי רגב, מיקי זוהר, אמיר אוחנה ודוד אמסלם, שחותרים למצוא את הנתיב ליצירת ממלכתיות חוצת סקטורים ומאחדת. הם סופגים כיום מהשמאל את אותם כינויים גזעניים שספגו הקודמים להם מטעם התרבות הגבוהה בעיני עצמה.

גדעון סער, יוצא חלציה של תנועת הליכוד, הוא כיום התקווה הגדולה של השמאל להינצל מטירוף המערכות שבו הוא מצוי. במפלגת העבודה של הימים האלה עומדים בראש אנשים שקראו בלב שלם ובנפש חפצה שלא להתגייס לצה"ל או לסלק מהארץ את תושבי זכרון יעקב לפולין. דרך אגב, זו היתה גם ההצעה של המופתי חג' אמין אל־חוסייני. מובן שכיום אנחנו לא מבינים את הדברים ומוציאים אותם מהקשרם. אבל ברצינות, לטובת אלה להתגייס? לאלה לתת מקום בפוליטיקה השלטונית? ובכל זאת, גדעון סער בונה על אלה ושכמותם למימוש שאיפותיו.

שלוש פעמים ניסו לאחרונה לפרק את הליכוד וכל שהשמאל זכה לו היתה התפוררות עצמית מוחלטת. למה אתה, סער, צריך להציל את המחנה המתנשא הזה? למה אתה וחבריךָ לא נותנים להם לעשות את העבודה שלהם בעצמם? הם נסמכים עליךָ כיום ויגידו כל מה שאתה רוצה לשמוע כדי לפורר את הליכוד. מרב מיכאלי מבקשת לעלות על הרכבת שתוביל אותה לשולחן הממשלה. אתה לא רואה את המהלך הזה של החיבוק המורעל שלהם? מובילים אותם השנאה והרצון לנקמה על ההצלחה של הליכוד. הם מתנשאים, לועגים, בזים ומזלזלים בנו ותרים אחר נקמה. בראשותו של בנימין נתניהו הם לא מצאו עצמם כבר שנים ארוכות חלק מהשלטון. בדומה למרצ, אופוזיציה נצחית, זו שצודקת תמיד, הם מבינים לאיטם כי ההיסטוריה חולפת על פניהם ומכסה את התקוות שלהם בערפל.

בשמאל מחפשים דרכים חלופיות להשליט את דעתם על הציבור, מלפיתת החנק ב"להחזיק אותי בגרון" של שי ניצן את מנדלבליט ועד אידיאל "הצודקים והיפים" של דינה זילבר. אבל אנו הפכנו את הזירה הפוליטית עבורם למדבר פוליטי. אני מקווה שימשיכו גם בארבע השנים הקרובות לספר זה לזה בדיחות במזנון הכנסת על כך ש"בלפור בידינו".