הטבה? רק בדיעבד נוכל לדעת זאת

פעם קרנות הפנסיה וארגוני העובדים דרשו מהממשלה להנפיק להם "אגרות חוב מיועדות" - עם ריבית מובטחת מהמדינה. הם קיבלו ריביות גבוהות של 6%-4.8% בשנה. כיום זה נשמע המון, אבל זו הייתה תקופה אחרת, שבה היתיה אינפלציה ומחיר הכסף היה גבוה.

במשך שנים רבות הקרנות השקיעו 70% מנכסיהן באיגרות חוב, ולכן זה לא היה נורא כל כך שחלק מהמנהלים בתחום היו מינויים פוליטיים ולא טובי המוחות בתחום ההשקעות, כמצופה ממנהלי העתיד שלנו. אלא שב־2003 בנימין נתניהו שם קץ לשערורייה הזו כשהוא הוריד את שיעור ההשקעות שלהן באג"ח ל־30%. בחישוב לאחור, אם היו בקרנות מנהלים מוכשרים, הם יכלו להשיא תשואה כפולה מזו שהמדינה היטיבה איתן, כי התשואות בשוקי ההון בארץ ובעולם היו גבוהות הרבה יותר.

ובכלל, כשמדברים על תכנון ארוך טווח, צריך להיזהר מאוד מהמתנות שמוצעות לנו - הן עלולות להתברר כמלכודות. גם כעת לא הבנקים המסחריים ולא בנק ישראל יכולים לדעת מהו ההרכב האופטימלי של מסלולי המשכנתא.

הנחת המוצא צריכה להיות שהריבית לא תישאר ברמתה הנוכחית. בנק ישראל יכול לסייע בעיקר על ידי הרחבת היצע הגופים המעניקים משכנתאות. כפי שנוכחנו לדעת, שום פיקוח על הבנקים, או על מחירים בכלל, לא יכול להתחרות ביעילות של שוק תחרותי.