אף על פי שמספר מדאיג של אנשים חולקים עלי, אני עדיין חושב שלנגיף הקורונה אין נטייה פוליטית, ושסלילי הדנ"א של תושבי רצועת עזה הם בעיניו יעד ראוי לכיבוש בדיוק כמו אלו של שכניהם הישראלים.
בימים האחרונים נדרשים מקבלי ההחלטות הישראלים להכריע אם להעביר לשלטון חמאס אלפי מנות חיסון או לא - אבל לפני זה הקדמה קצרה. בשנים האחרונות נדמה לי שלהיכן שאני לא יורק אני פוגע במשהו מוסרי. המילה "מוסרי" נתרפטה משימוש וחוללה עד בלי די על ידי פוליטיקאים מהצד המוסרי של המפה הפוליטית, ואעיר שזה אך אירוני שהשימוש שלהם במילה "מוסרי" הוא לא־מוסרי על פי הגדרה. שאלה מוסרית היא שאלה ששתי הברירות בה גרועות במידה כמעט-שווה, ומחירה של כל הכרעה יהיה מופקע להחריד.
השאלה אם להעביר לתושבי רצועת עזה חיסונים נגד נגיף הקורונה היא שאלה כזאת בדיוק. משפחתו של הדר גולדין עתרה לבג"ץ וטענה שאסור למדינת ישראל להעביר את החיסונים האמורים לרצועת עזה בלי שתתנה זאת בהחזרת הבנים הביתה. צדקת המשפחות בוהקת באור יקרות וחודרת לעומק נפשו של כל ישראלי. מי יוכל לטעון כנגד זעקתן? אנחנו שלחנו את הדר לתוך אפלת המנהרה, אנחנו נשבענו להוריו שלא נחזור הביתה בלעדיו, והנה, אנחנו כאן והוא עוד שם.
אבל יש צד שני לסיפור, והצד הזה מצייר תמונה שגם היא בתורה בלתי נסבלת. אני מתקשה להאמין שיש יותר מקומץ ישראלים שייוותרו שווי־נפש בזמן שעזה תספור את מתיה באלפיהם. מציאות כזו שבה מדינת ישראל נושמת לרווחה, מחוסנת ושלווה ובה בשעה מפנה את גבה לאלפי בני אדם שגוססים בצידה השני של הגדר היא מציאות זרה. זה לא שלנו. אני לא מדבר על ביקורת בינלאומית, אני לא מדבר על השלכות ביטחוניות או בריאותיות, אני מדבר על כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומייה.
זו ההתלבטות. מצד אחד אמא יהודייה שמחכה לבנה, ומצד שני אלפי משפחות במסעות הלוויה מעבר לגדר.
הדבר הנכון ביותר לעשות על מנת להכריע בשאלה הוא לכבות את האורות ולהוריד את הווליום לאפס. המקום הגרוע ביותר לחפש בו פתרון הוא הזירה הפומבית. שאלות נוטפות דם כגון אלו צריכות להיות נדונות על ידי אנשים שהחיים כבר קימטו אותם כהלכה. הם מדברים בקול נמוך והם יצטרכו שקט כדי להחליט, כמה שיותר רחוק מהיצור נמוך המצח המכונה השיח הציבורי.
לו היו שואלים אותי, הייתי אומר שלאחר שתסיים להתחסן בעצמה, מדינת ישראל חייבת להעביר לרצועת עזה את כל כמות החיסונים הנדרשת. למה? אין לי תשובה. לכו תשאלו 4,000 שנה של יהדות למה. למה? כי כולנו יודעים שזה בדיוק מה שיקרה בסוף, כי כאלה אנחנו.
נכלמים ומושפלי עיניים נצטרך לבקש סליחה ומחילה ממשפחות החללים והשבויים ולהגיד להם שככה החלטנו. לא היתה לנו ברירה.
ארנון איתיאל הוא סופר, מחבר הרומן ״אפרת דמשק אפרת״
