בית המִשְׂפָּח הבינלאומי בהאג

"וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח" (ישעיהו ה' 7).

ארגונים בינלאומיים מידרדרים במוקדם או במאוחר להזניית הערכים של החברה הפתוחה והדמוקרטית, גם אם הוקמו מלכתחילה בידי שוחרי טוב. הם מעוותים מוסרית בשל הפסול הערכי במרבית חבריהם, שאינם דמוקרטים, אינם פלורליסטים ואינם יודעים מהן זכויות אדם. במקרה הטוב מדובר במשטרים אוטוריטריים, דוגמת טורקיה, רוסיה, רוב מדינות ערב ואפריקה, גם אם יש בהם, לכאורה, "בחירות", "פרלמנט" ו"בתי משפט". במקרה הרע הם טוטליטריים כמו סין, או ברבריים כמו צפון קוריאה, איראן וסוריה. גם כאשר המשטר פחות מטיל אימה על נתיניו, ברובם החברה מדכאת את הפרט, בעיקר נשים, להט"בים וקבוצות מיעוט דתיות או אתניות. הרוב הזה משתקף באופיו של הארגון הבינלאומי. המיעוט הפלורליסטי נותן לו לגיטימציה בעצם השתתפותו, בלא להתנותה בריסון העיוותים, ולו בגילוייהם האבסורדיים והמתועבים ביותר: ה"רעים" משגשגים שם מכיוון של"טובים" אין אומץ מוסרי.

לעיוות הזה קוראים "הקהילה הבינלאומית" והוא מתבטא בעיקר באו"ם ובשלוחותיו. הרוב האנטי־פלורליסטי המקיף, עם חריגים מעניינים, את המדינות הקרויות "בלתי מזדהות", מהווה יותר משני שלישים מהארגון. ארגונים אחרים הם לכאורה "מקצועיים" יותר, אך ברובם שואבים לגיטימציה והשראה פוליטית וערכית מהאו"ם. הקבוצה הגדולה והמשמעותית של מדינות דמוקרטיות, פלורליסטיות ופתוחות - הקבוצה האירופית - נתונה במלכוד משתק. מחד גיסא, חבריה מודעים לאופי האבסורדי והמתועב של חלק גדול מההחלטות; מאידך גיסא, האירופאים יצרו והפנימו את אגדת העם כאילו העולם יכול וצריך להתנהל לפי הנחיותיה של הפיקציה הקרויה "הקהילה הבינלאומית"; זו אמורה לבטא את רצון רוב תושביו, כפי שהוא בא לידי ביטוי באו"ם יותר מאשר בכל מסגרת אחרת. לאירופאים, שהתמכרו לאתוס של חולשה צבאית ופוליטית, יש צורך להאמין ביכולתם להנהיג את המחנה (הפיקטיבי) הזה בתוקף סגולותיהם הערכיות (האמיתיות). כדי להנהיגו ולהיבנות ממעמדם בקרבו, הם חייבים להכחיש את עיוותיו הערכיים של האו"ם וארגוניו או להשלים עימם. בסופו של יום, הם יוצאים קירחים מכאן ומכאן: אף שמכרו את בכורתם הערכית בנזיד עדשים, משקלם בעיצוב דמותו של העולם דל עד לכאב.

העיוות הערכי של האו"ם והגופים הפועלים בהשראתו מתמקד בסימטריה שקרית בין הפרקטיקות הפסולות מעיקרן של החברות הבלתי פלורליסטיות, לבין שגיאות, חריגים או תמונות מסולפות של מעשי החברות הפתוחות והדמוקרטיות. תפקידם של הארגונים האלה מבחינת רוב משתתפיהם הוא לטשטש את ההבדל המוסרי בין הרע המובהק המאפיין את התנהגותם־שלהם, לבין הטוב הבלתי מושלם מטבעו בקרב החברות הדמוקרטיות. באמצעות הטשטוש הזה הם מצליחים למסד סלחנות לתועבות התנהגותם בחלקים גדולים של דעת הקהל באירופה ובחלק קטן יותר של דעת הקהל האמריקנית, ולהשריש בחברות המערביות רגשי אשם על חטאיהן האמיתיים והמדומים. בעניין ישראל הם מצליחים, בעזרה לא מבוטלת של אליטות אירופיות, ליצור היפוך גמור: לצייר גם את מהלכיהם הברבריים כגבורת הקורבנות העשוקים, ואת מאמצי ההגנה העצמית של ישראל כפשעי מלחמה. בלא תמיכה אירופית, במעשה ובמחדל, לא היו מצליחים בכך.

התהליכים בהאג שנועדו להאשים את ישראל בפשעי מלחמה מזיקים יותר מגינויים באו"ם, אך דווקא בהתנהגות אירופה בהאג מופיעים ניצני שינוי חיובי. האיום מתבטא בהטרדת מדינאים וקצינים ישראלים בצווי מעצר בחו"ל, במסגרת מלחמה משפטית. לחיוב יצוין שלאחרונה פוסלים את זכותם של שופטי האג לדון בשטחי "פלשתין" לא רק ישראל וממשל ביידן, אלא אפילו מדינות אירופיות שקיבלו עליהן את מרות בית הדין, ובראשן גרמניה.

הנימוקים משפטיים, אך הנושא פוליטי מובהק: האם לאפשר לחברות אלימות, הבזות לזכויות האדם, להשתמש במשפט הבינלאומי כנשק נגד אמצעי ההגנה העצמית של הדמוקרטיות, במסגרת סימטריה מעוותת בין ה"טובים" הלא מושלמים לבין אלה שרשעותם מובהקת.