פוליטיקת זהויות ופוליטיקה רגילה

את האמת יש לומר. אני לא חש בנוח עם תזת ישראל הראשונה וישראל השנייה של ד"ר אבישי בן חיים. החלוקה של הפוליטיקה שלנו לקטגוריות עדתיות מרגישה לי אנכרוניסטית, ויותר מזה - ההזרקה של שיח הזהויות לתוך עולם המחשבה של הימין מזיקה בעיניי. אני מאלה המיושנים, הסבורים שאל ויכוחים אידיאולוגיים יש להתייחס, ובכן, כוויכוחים אידיאולוגיים.

אבל פוליטיקת זהויות היא לא המצאה של אבישי בן חיים או של גלית דיסטל־אטבריאן, וזה לא דבר חדש שהימין גילה סביב משפט נתניהו. מדובר בעולם רעיוני מפותח שאופף את החשיבה במערב כמעט שלושה עשורים. האקדמיה מלאה בקתדרות ובמות ללימודי זהות, מגדר, גזע ומעמד; מכוני מחקר רדיקליים הפכו אותה לפרויקט האינטלקטואלי המרכזי שלהם; ועשרות "ארגוני זכויות אדם" הם למעשה ארגונים לפוליטיקת זהויות של תתי־קבוצות. פלשתינים, מסתננים, נשים, להט"בים, בדואים, מהגרים, עובדים זרים, זרקו שם של קבוצה מובחנת - ותמצאו סביבה תזות ופרסומים מדעיים, כתבי עת, ספרים, סדרות דוקו ועמותות עם ימי עיון על "העצמה" ו"מאבק".

זהו פרויקט הדגל של השמאל החדש, והתקשורת המרכזית התמסרה כולה למפעל הזה. דיבורים על "ייצוג" ראוי לקבוצות השונות, הבלטה של כל סיפור שקשור לפגיעה בזכויותיהן, סיקור אוהד ומסור של מאבקים, הפגנות ומחאות מכל הסוגים - אם יש כותרת ראשית אחת שאפשר להניף מעל תחנות הרדיו והטלוויזיה שלנו היא "פוליטיקת הזהויות". פירוק הלאום הישראלי לתת קבוצות, לנרטיבים, ל"מוחלשים" ומה לא. זה פשוט ים שאין לו סוף. עיתונאים ללא גבולות.

רגע, אמרתי ללא גבולות? זו כנראה טעות. כי השבוע למדנו שיש לתזות הגזע, העדה והמעמד גבול ברור ומוגדר היטב. לכולם מותר לנופף בתחושות הקיפוח שלהם. לכולם ראוי להביע את זעמם כלפי "המשטר" ולצעוק בקולי קולות. אבל רק לקבוצה אחת אסור: ימנים. לא משנה בכמה זהויות אהובות תתקשט - תהיה הומוסקסואל, מזרחי, אישה, מהגר, עני וקורבן - אם אתה ימני, ויותר מזה: אם אתה מצדיק את ימניותך ברקע האישי או בתחושות הקיפוח שלך - תסתום את הפה שלך ותשב בצד. "זה שקרים", כמו שאמר ברוך קרא. "לא דעות".

אני חולק כאמור על בן חיים, אבל אין לכחד שהאלמנט העדתי עדיין מניע קבוצות משמעותיות בישראל. אבל להם, למזרחים הימנים, אסור להתלונן. הזעם שלהם פסול. זה לגיטימי ונאצל להשתמש בפוליטיקת הזהויות כשהיא חותרת נגד הציונות, הקפיטליזם והלאומיות אבל ברגע שהיא מופעלת נגד מה שחשוב לשמאל, היא הופכת פתאום לסכנה לדמוקרטיה, לרעיונות שחובה לכבות עליהם את המיקרופון.

מי שביטא זאת הכי טוב הוא טייקון פוליטיקת הזהויות בישראל, הלוא הוא מנכ"ל הקרן החדשה לישראל, מיקי גיצין, "אני נגד פוליטיקת זהויות, שאינה מבוססת ערכים. שוויון ושותפות זה ערכים לא רק זהויות". הבנתם? לא כל זהות ראויה לפוליטיקה שלה. רק זהות שמביאה ל"ערכים" שגיצין מעדיף. כמו הדמוקרטיה, גם פוליטיקת זהויות הפכה ל"מהותנית". אחרי שנים ארוכות גילינו סוף־סוף את האמת: פוליטיקת זהויות היא בעצם מילה אחרת לפוליטיקה הרגילה.