חייבים להוריד את להבות השנאה

ב-10 בפברואר, שנת 1983, צעד אמיל גרינצוויג בהפגנת "שלום עכשיו" בקריאה לממשלת בגין להתפטר, בעקבות אירועי סברה ושתילה. אמיל שכל חטאו היה שהחזיק בדעה שונה, ספג כמו רבים אחרים מהצועדים קללות וגידופים, שיא השנאה בא לידי ביטוי בין כנסת ישראל למשרד ראש הממשלה אז נזרק רימון ממנו נהרג אמיל ונפצעו מפגינים נוספים, בהם: אברהם בורג ויובל שטייניץ. לרגעים היה נדמה שנשנא קצת פחות זה את זה, הקורונה, חוסר היציבות השלטונית ומערכת בחירות ארוכה מידי מקרבות אותנו בצעדי ענק אל אותה נקודה עגומה. 38 שנים אחרי אותו 10 בפברואר, צריך לשמש קריאת השכמה לכולנו.

לאן שלא נפנה היום בחברה הישראלית נמצא בעיקר אצבע מאשימה, אלה מאשימים את החרדים באי-ציות, בהפצת המחלה ובמרד. אחרים קוראים להכריז עליהם מלחמה. בקבוצה אחרת יודעים בביטחון לסמן את הערבים שהמשיכו ביתר שאת בחתונות ולצאת לטורקיה כיבואנים של קורונה וכמי שהגישו גט כריתות מהחברה הישראלית. באוכלוסייה נוספת יודעים לסמן דווקא את מי שהם מכנים "התל אביבים" או ה"בלפורסטים", שכן אלה נוהגים להיפגש בהמוניהם בחוף הים או בהפגנות שקידשו בשם הדמוקרטיה כדי למחות נגד השלטון. אל דאגה, אצבע מאשימה יש גם כלפי הדתיים הלאומיים שלא סגרו מספיק מהר את בתי הכנסת, יש גם טענות כלפי "בעלי הממון" שיצאו לדובאי, כלפי המעמד הנמוך שלא מתייצב בהמוניו לטובת החיסונים. עוצמתה של ישראל הייתה היכולת להתאחד, להתלכד, לתת כתף זה לזה בשעה של משבר. אולי היה לנו קל יותר לתת יד ולהתחבר כשהאויב היה נראה לעין, עתה כשהוא נגיף קטן, דווקא הוא הצליח לפגוע בנו כל כך.

הקורונה מפחידה יותר, אין לה חוקים ברורים, היא פוגעת בכולם, משפיעה ומשליכה על חיי כל אחד ואחת בישראל ובעולם כולו ובכל זאת מול האיום הזה, נכשלנו ולא התקבצנו יחד. במקום לעמוד יחד בשרשרת אנושית כנגד הנגיף אנחנו עומדים זה מול זה, וכמו בהפגנה ההיא ב-83' מגדפים, מקללים ומשקיעים מאמץ בלשנוא. זה נגמר בדם, שפכנו דמים זה של זה, ישראלי של ישראלי, יהודי של יהודי, אנחנו קרובים מדי בלהבות הכעס הזעם והשנאה לאותה נקודת רתיחה. כל מה שצריך לעשות כדי שלא נגיע לשם הוא לא לנפנף באגרוף ולא להרים את הקול, אלא לתת מרפק שיפגוש במרפק אחר, לדבר בטון קצת יותר נמוך, לזכור שאחים אנחנו ואין לנו ארץ אחרת. שאת כולנו מבהיל ומפחיד ומשבש הנגיף.

עתה עם הגשת הרשימות לכנסת והכניסה אל עוד מערכת בחירות שנדמה שלא הסתיימה לרגע בשנה וקצת האחרונות יהיו מי שיבקשו להגביר את להבות השנאה. יהיו מי שיבקשו להדגיש את השונה והמפלג, ומתוך כך את ה-"אנחנו "מול "הם" ולהפך. אם נגביר עוד קצת את להבות השנאה בגלל חילוקי דעות ובגלל אי הסכמות, נמצא עצמנו חלילה עומדים בוכים ומכים על חטא בכתמי דם. אנחנו חייבים להזכיר לעצמנו שהבחירות הם לא נגד, לא אני מאשים ומי רע. הבחירות האלה הן מהי ההנהגה הטובה ביותר כדי שכולנו, חרדים חילונים, ערבים, דתיים, מתיישבי יהודה ושומרון ותושבי תל אביבי נוכל לחיות יחד, זה לצד זה, גם אם לא נסכים על הכל.

הבחירות הללו הן על הנושאים שנרצה שתוביל הכנסת הבאה במטרה אחת, שיהיה כאן טוב יותר לכל הציבורים כולם. ה-10 בפברואר צריך לשמש תמרור אזהרה לשנאה ולהסתה, היום צריכה לצאת הקריאה הברורה: מי שיסית, מי שיבקש להשניא, מי שיבחר בדרך השלילה - לא יזכה בתמיכה שלנו. תציגו תוכניות ויעדים, תדגישו במה אתם טובים, תציפו נושאים שחשובים לכם, תגידו עם מי אתם יושבים, לא את מי אתם פוסלים. אל תובילו אותנו שוב אל אותו הרגע בו יד ישראלית-יהודית שלחה יד ביהודי-ישראלי אחר.