גאוות מחרימים

חלק מן הציבור החרדי וחלק מן הציבור הערבי אינם מוכנים לשחק את המשחק שלנו. דובריהם טוענים כי יש כאן הכללות, וכי הציבור הרחב ממושמע ופועל לפי הכללים. זה נכון ממש כפי שנכון שהמיעוט המתגרה, המזלזל ברשויות אוכפות החוק, הוא משמעותי ובולט, והרוב מעדיף לשתוק.

מה שמתרחש בימים האחרונים ברחוב החרדי הוא החצנה של נטייה גוברת והולכת למרוד בכללי המשחק. כשנשאל רב השייך ל"פלג הירושלמי" על הלכה מול חוק המדינה, הוא כבר אינו משחק בדיפלומטיה (כפי שאינו נמנע, כבעבר, מלהופיע בטלוויזיה), ואומר כי לימודם של ילדי ישראל מקיים את העולם, ועל כן ברור שהוא עומד מעל כל חוק או החלטת ממשלה.

הקבוצות החרדיות הקיצוניות בלטו, בעבר, בכך שנהגו לשרוף את דגלי ישראל בימי העצמאות, ונמנעו מלעמוד בצפירות יום השואה ויום הזיכרון. אנשיהן אינם מצביעים לכנסת, וחלקם (הקטן) גם נמנע מלקבל קצבאות מן הביטוח הלאומי. כל כך הם כועסים על שהעזנו להקים מדינה יהודית. אבל הסירוב הקולקטיבי לעטות מסיכות בטיסת "יונייטד" לפני ימים אחדים, תוך עימות עם צוות המטוס שהתחנן, לשווא, בפני הנוסעים החרדים לחבוש את המסיכות הללו, סיפר את כל הסיפור.

דומה שהם אומרים לעצמם: די להסתגרות, די לחיים בסוג של גטו מרצון, די להסתגפות שנעשית רק כדי להחרים את הציונים. נולדה גאוות מחרימים: הרבנים קובעים, ולא מוסדות המדינה, הבלתי חוקיים בעליל. זה כבר לא משתמע, זה כבר אינו סוד שנלחש בישיבות מסוימות, בבתי מדרש ובכוללים, זו גאוות יחידה שהקורונה גרמה לה להתגלות, והוכיחה לבעליה כי אנחנו די חסרי אונים אל מולה.

כשראש הממשלה מטלפן לנכד של הרב קנייבסקי, והלז אינו מוכן לקבל את השיחה שבה אמורים להתחנן בפניו כי הרב הישיש יסכים שלא לשלוח תינוקות של בית רבן ללימודים, מכריזות רשויות המדינה על חולשה גדולה, אם לא על פשיטת רגל.

מדובר בתהליך מתמשך שהואץ בשנת הקורונה, ואשר התגובה עליו אינה יכולה להתחיל ולהסתיים רק בדרישה לאכיפה אלימה יותר. השוטר שירה באוויר ביום ראשון, כאשר הוקף בקבוצה של חרדים שסגרה עליו, מבטא, במידה רבה, את הקושי הרב שבהתעמתות עם אזרחים ישראלים, המתנהגים כמי שאזרחותם נכפתה עליהם בניגוד גמור לרצונם.

ייתכן שלא יהיה אפשר לפעול לפני הבחירות, אבל יש הכרח ביצירת הידברות עם אותם ראשי ציבור חרדיים שאינם שלמים עם מהלכי הקיצוניים, כדי להגיע איתם להבנות באשר להתנהגות המגזר החרדי במצבים של סירוב לקבל את דין המדינה. הקביעה כי "דינא דמלכותא דינא" (דין המלכות הוא הדין), שאפיינה את התנהגות יהודי הגולה, שאינה חלה דווקא במדינת היהודים, חייבת להשתנות, לפני שנמצא עצמנו במלחמת אזרחים.