אמת מידה למנהיגות מדינית

"זה הכלל" מורה לנו המשנה במסכת ברכות, "כל שהוא עקר ועמו טפל, מברך על העקר ופוטר את הטפל". נזכרתי השבוע בכלל העתיק הזה נוכח הלעג, השמחה לאיד ושטף הפרשנויות השליליות של פרשנים ופוליטיקאים, על נשיאותו של טראמפ.

היחס לטראמפ הוא חלון הזדמנויות מצוין, להביט דרכו על אמות המידה הרלוונטיות להערכת מנהיגים. עיתונאי ה"אביב הערבי" כמו הפוליטיקאים של ה"צונאמי המדיני", לוקים באופן עקבי בתסמין הנפוץ של מתן משקל יתר לטפל, ובביטול בהינף מקלדת של שינויים היסטוריים הרי-גורל, לחיי האדם והעולם.

זהו אותו מילייה שיכול להעניק לברק אובמה פרס נובל על כמה נאומי קלישאות הוליוודים באוניברסיטת קהיר ובמקומות אחרים במזרח התיכון ולעצום עיניים ממרחץ הדמים והכאוס המדיני-תרבותי שהאזור הזה שילם על הקונספציה הילדותית הזו. על פי אותו קנה מידה, נקודת המבט הזו מזלזלת ומוקיעה את טראמפ על סגנונו הבוטה, כאילו חוסר נימוס הוא התכונה המנהיגותית המזיקה ביותר ומתעלמת מההישגים המדיניים, הביטחוניים והכלכליים חסרי התקדים, שהוא הביא לארצו ולעולם כולו.

חולף מעט זמן ובדפי העיתונים הללו, גם דגים מתים מתביישים להתעטף. הפרספקטיבה ההיסטורית מלמדת כי לאורך כל ההיסטוריה היו מנהיגים מצוינים, בעלי תכונות אופי אישיות מוקצנות ובעייתיות.

ראש מדינה איננו עובד סוציאלי או איש חינוך וגם אם טוב שהיה איש נעלה, שלם במידותיו האישיות, לא בכך הוא צריך להימדד, אלא במדיניות שהוביל ועל תוצאותיה.

מנהיג גדול הוא מי שמבין את רבדי העומק של המציאות החברתית והמדינית, יודע לזהות את הכוחות הפועלים גם מתחת לפני השטח ויש לו את האומץ להוביל את המציאות בכלים המתאימים והדרושים באותה עת, למען האינטרס של ארצו ומדינתו. ברוב המקרים הוא נדרש לעשות זאת כשיריבים פוליטיים ועיתונאים קצרי הראות, מנגחים אותו בעוצמה אדירה, מעמיסים חסמים בירוקרטים ומנהלים מלחמת חורמה אישית לנטרל אותו ואת תומכיו.

כך היה אצל אשת הברזל מרגרט תאצ'ר, כשידעה לזהות את שורשי המשבר הכלכלי-חברתי של בריטניה וניצחה באומץ על רפורמות ענק שהצילו את בריטניה ממשבר אדיר, למרות כל ההכפשות וההשמצות האישיות, שלא פסחו כמעט על אף יום בפרלמנט הבריטי ובטיימס הלונדוני. כך היה גם אצל צ'רצ'יל שהואשם כסרבן שלום וסיים כמושיע העולם כולו מהנאציזם החולני. כך היה במידה רבה רייגן, שהצליח ברטוריקה מדינית לקדם את פירוקה של ברית המועצות וכך קרה גם אצל טראמפ.

הנשיא טראמפ הציב כבר בנאום ההשבעה שלו את יעדי המדיניות המגולמים בסיסמה הישנה-חדשה "Make America Great Again", הם התבססו על זיהוי מדויק של היסודות הרעים של המדיניות שהוביל קודמו בתפקיד, מדיניות שהצמיחה רודנים, חיזקה תרבויות של רשע, פירקה את הזהות והפטריוטיות האמריקאית ויחד איתה את הכלכלה והביטחון של ארה"ב ואזרחיה.

בארבע שנות כהונתו הצליח טראמפ, לחדש את השיח הבינלאומי של טובים ורעים, אמת ושקר, רציונאליות ועובדות, לחזק את זהותה של מעצמת החירות העולמית בראשותו ואת בעלי בריתה, להעמיד מחדש את העוצמה של העולם החופשי, כנגד המדינות הקוראות לחיסולו ובראשן איראן, להביא למהפכה של שלום במזרח התיכון, מהאזורים היותר מורכבים ונפיצים, להחזיר חיילים רבים מאפגניסטאן, מסוריה ומעיראק ולנצח גם בחזיתות המסחריות מול סין ושאר אויבי החירות והכלכלה האמריקאית, להפחית את הגירעון ולהביא את המדדים הכלכליים של אמריקה לשיא של כל הזמנים, לפני הקורונה. את כל אלו הוא השיג דווקא בגלל מדיניות עקבית, תקיפה, שמונחה על ידי הצבת האינטרסים הלאומייםשל ארצו, America First.

יריביו החלו כבר במלאכת מחיקת מורשתו. אנשי תקשורת קצרי ראות ופוליטיקאים כפויי הטובה בישראל מוחאים להם כפיים, בדיוק כפי שהם עושים למנהיג מסוים בישראל, אבל מי שיודע מהי מנהיגות מדינית ומבחין בין עיקר לטפל – יודע שכולנו עוד נתגעגע.

עמית הלוי הוא ח"כ מטעם מפלגת הליכוד