לא להירתע: גבעת המטוס תחילה

פעם, לפני הרבה שנים, כשהייתי ילד, הערבים ירו מגבעת המטוס על שכונת תלפיות הסמוכה, והכדורים פגעו בקירות, לא הרחק מהבית של עגנון. אחר כך, ב־6 ביוני 1967, נפל שם מטוס פוגה מגיסטר, והטייס סרן דן גבעון נהרג. כך זכתה הגבעה בשמה. לימים נקלטו בה, בקרוואנים, עולי אתיופיה שהגיעו ארצה במבצעי משה ושלמה. עכשיו הפלשתינים רוקמים, באמצעות הגבעה הזאת, את חלום חלוקת ירושלים שלהם. הוא חי בדמיונם כל הזמן. הם מעולם לא ויתרו עליו.

מנקודת המבט הפלשתינית, גבעת המטוס, 300 מ' בלבד מהקו הירוק, היא המפתח שמותיר בידיהם את האפשרות המעשית האחרונה אולי, לחלוקת ירושלים מדרום. הרצון הפלשתיני הבלתי מוסתר הוא ליצור בעתיד רצף אורבני פלשתיני מבית לחם, דרך בית ג'אלה וגבעת המטוס ועד לשארפאת ובית צפאפא, בואכה קניון מלחה. הם רואים ברצף הזה חלק מבירתם העתידית - "מזרח ירושלים".

מנקודת המבט הישראלית, בינוי גבעת המטוס הוא אחד המפתחות למניעת חלוקתה של ירושלים מדרום, ולמניעת טריז פלשתיני שיסכל את הרצף המתוכנן בין השכונות גילה והר חומה בגבולה הדרומי של ירושלים.

ישראל צריכה היתה לבנות את גבעת המטוס מזמן. בימי טראמפ היה חלון הזדמנויות שלא נוצל, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם. ב־2007, בוועידת אנפוליס, הפלשתינים הציעו לישראל חילופי שטחים שכללו את המשך קיומן של כל השכונות היהודיות הגדולות במזרח ירושלים, כולל הרובע היהודי, למעט הר חומה וגבעת המטוס. את שתי השכונות הללו הם תבעו שישראל תפנה. עכשיו, יש לקוות, נחסמת האופציה הזאת. בהר חומה כבר מתגוררים יותר מ־25 אלף נפש ואת גבעת המטוס יבנו עוד מעט.

תולדות המאבק על ירושלים בין ישראל לפלשתינים רצופות במלחמה על רצפים אורבניים. כך היה באזורי פסגת זאב ורמות, כך היה גם באזור הגבעה הצרפתית וכך קורה עתה בגזרת הר חומה - גבעת המטוס. גם את המאבק על הרצף הזה ישראל צריכה לנצח. לא להירתע מגינויים ומאיומים שבוודאי יגיעו. גבעת המטוס אינה רחוקה מדרך חברון, ציר תחבורה מרכזי במערב העיר. היא הכי ירושלים שיש. לא בקצה, לא בלב אוכלוסייה ערבית. אם אותה לא נבנה - היכן נבנה?