דיוקן עצמי עם זקן

כמו מתאגרפים מותשים המגיעים אל הסיבוב ה־12 ואינם יודעים אם עליהם לחבוט ביריב או לחבק אותו, נדמה כי גם זיעת הקורונה מדביקה ומחברת בעל כורחם את שבטי האחים והאחיות של החברה הישראלית. הריקוד האלים והיגע, המתחדש עם צלצול פעמון המגיפה או פעמון הבחירות, מציף בכל פעם סוגיות משפחתיות טעונות. מרפקים מכוונים היטב נשלחים אל הקרובים המזוקנים, חובשי המגבעות השחורות. תרומתם הניכרת לעליית מספר הנדבקים מציפה איבות ישנות וחששות חדשים. הצייתנות הקולקטיבית מעוררת רתיעה, הנאמנות המוחלטת לצווים קדמוניים מעוררת תימהון, חוסר המחויבות לסולידריות חברתית מעורר זעם. ואז, כשסיימנו לשפוך חמתנו אל היהודים המתעקשים לא לדעת ריחוק חברתי מהו, אנחנו מסיימים את הצפייה במהדורת החדשות ועוברים להתענג על פרק נוסף של "שטיסל".

על פער זה יש לשאול: מה הפשט? כיצד ניתן ליישב בין אי הנחת שמעוררת התנהגותם של רבים בחברה החרדית ובין החיבה והעניין שמעוררת סדרת הטלוויזיה, גם בעונתה השלישית, לאותו מגזר מעורר מחלוקת? מדוע אין בהתרפקות על ערכי המשפחתיות והיידישקייט, שאותם משווקים בהצלחה שולם שטיסל וצאצאיו, כדי לרכך את הביקורת המופנית אל נציגיהם החוץ־טלוויזיוניים? האם אין בכוחו של צופה הטלוויזיה הממוצע לפשר בין העולם הפיקטיבי והרומנטי למציאות הרומנטית פחות? ובכן, לא. המציאות שיצרה הקורונה פערה תהומות שקשה לגשר עליהן או לפחות כאלה התובעות את סלילתו של גשר שלום חדש.

תיאורה של החברה החרדית בסדרה "שטיסל" תמיד לקה בחסר. לערכים המכוננים של חברת הלומדים החרדית, דוגמת המחויבות ללימוד תורה ולשימורן של מסגרות קהילתיות ומשפחתיות, נועד בה מקום משני בלבד. האהבה הרומנטית תפסה בה נתח עלילה גדול פי כמה מכל אהבת אל, והאנרגיות האנושיות השמורות לאמונה הומרו בה בדחף בלתי נשלט למצוינות אמנותית. אותה ישות קלריקלית חתומת פנים ומרובת מנדטים, הנראית כמשועבדת לפסיקתם של רבנים קשישים, הוחלפה בסדרה בגלריית יחידים הנאמנים, קודם כל, לצו מצפונם וליבם. המסורת אינה מוצגת כמי שמדריכה את צעדיהם של הגיבורים, נון־קונפורמיסטים מבחירה או מהכרח, אלא כמי שמסרבלת אותם. גבולות חברתיים ועדתיים מסורתיים נמוגים לנוכח רצונם של הגיבורים להגשים את מאווייהם האינדיבידואליים, ובמילים אחרות: לא את ערכיהם של לומדי הגמרא באה הסדרה לאשר, אלא דווקא את ערכינו, הצופים בה מבעד למסך המחשב והטלוויזיה.

"שטיסל" אינה מתמודדת עם אתגר תיווכו של האתוס החרדי עבור מי שאינם נמנים עם שורותיו. אורחותיו של המגזר שמנגד לא זוכים בה לפענוח, וכתוצאה מכך, ערכיו של המגזר הצופה בה לא נתונים תחת איום ממשי. לא אשנב סקרני אל פניו של "האחר" היא מציעה, אלא דיוקן עצמי עם זקן מודבק. ובדיוק ברגע שבו אנו נוטים לאמץ אל ליבנו את הגרסה הנוחה לעיכול של המסורת היהודית, וללגום עם אחינו האבודים כוס יי"ש עם זנב דג מלוח, מגיע פוש חדשותי המדווח על עוד חתונה המונית או תלמוד תורה פתוח, והמציאות המתסכלת הופכת מחדש את החיבוק לאגרוף. כנראה אין מנוס מהמשך תהליך הליבון ההדדי. חסדי ה'.