"אביב גפן מזוין". זו הכותרת שבחרו עורכי "הארץ" למאמר שכולו שנאה בוערת לאביב גפן, מאת אחד מבכירי הכותבים בעיתון. וכל כך למה? כי ניאות להיפגש עם ראש הממשלה ועם שרי האוצר והתרבות, במטרה להאיץ העברת סיוע ממשלתי לעולם התרבות ולאמנים הוותיקים, שנפגעו ממשבר הקורונה.
יש משמעות לא רק לעובדה שהמאמר אושר לפרסום, אלא גם לכך שזו הכותרת שנבחרה עבורו. זו עדות לכך שלתיעוב התהומי והמטורף שמביא עיתונאי להכתיר תשפוכת כה מעוותת בניבול פה כה קיצוני, שותפה גם מערכת העיתון שלו.
יש גם משמעות לכך שזו לא הפעם הראשונה וגם לא השנייה, השלישית או הרביעית, שהעיתון מתפרץ בגסות כזו על כל מי שרק מעז להיראות בחברת ראש הממשלה. אך לפני שבועות אחדים הותקף בפראות ב"הארץ" (לדעתי לפחות בארבעה מאמרים שונים) דואט נפשע של ראש הממשלה עם הזמרת עדן בן זקן, שביצעו יחד שיר של אריק איינשטיין. כעונש על כך שהושר מפיו של נתניהו, הפך מייד השיר מאחד מלהיטיו האהובים ביותר של הזמר, ל"קשקוש ניו־אייג'יסטי המנוני, שמנוני ורקוב", ועוד ועוד גידופים והבעות מיאוס.
מה ניתן ללמוד מהמהירות ומהנחרצות שבהן מוחץ העיתון מייד וללא אפשרות כפרה כל מי שמעז להתקשר, ישירות ובעקיפין, עם ראש הממשלה? הרי איינשטיין היה ונותר סמל אייקוני לתרבות ישראל הראשונה, וכמוהו גם אביב גפן, איש שמאל מובהק שלא המיר את דעתו חס וחלילה ורחמנא ליצלן. רק הצטלם עם ראש ממשלה ושניים משרי הממשלה, אחד מהם בכלל נציג גוש השמאל.
מה שניתן ללמוד הוא שתחת הליברליזם והסובלנות שאפיינו את "הארץ" בעבר, אף ששמר על עמדה שמאלית מובהקת, השתלטה אינדוקטרינציה סטאליניסטית שמסמנת לקהילה מה טמא, מה שנוא, את מי צריך להשתיק ואת מי להחרים, ומגיבה באלימות גסה ומיידית כלפי כל מי שמעז לחרוג אפילו לרגע, אפילו במרווח קטנטן, מהצו הרעיוני השולט. והצו השולט כיום ב"הארץ" הוא צו של שנאה יוקדת, יצרית ומכוערת, לראש הממשלה.
כולנו מדברים בפרטיות עם אנשי שמאל ויודעים שהם בהחלט מסוגלים לתת קרדיט לרה"מ בנקודות מסוימות. אבל רק בפרטיות. חלילה לא בעיתון. מי שמועד לרגע אחד בנקודה קריטית בפרהסיה, כאביב גפן, שבסך הכל רצה לזרז העברת תקציבי הצלה לעולם התרבות - מסומן לתמיד. כרגע הוא "מזוין". בהמשך, כשיתחרט ויתנצל וישלם את חובו לשבט בסדרת גידופים על נתניהו, יעבור למצב חשוד, או "מזוין" בהמתנה. לאריק איינשטיין גם זה כבר לא יעזור.
וכל כך למה? כי "הארץ" ואלפר הם הצודקים. והמקום שבו אנו צודקים, אנחנו כבר יודעים מהו. יהודה עמיחי לימדנו: מקום רמוס וקשה, כמו חצר. כמו "הארץ", שהפך אף הוא לחצר, ביותר ממובן אחד.
"הארץ" נוהג לקונן על התרבות הלינצ'אית שהתפשטה ברשתות החברתיות, בלי לשים לב איך הוא עצמו מתייצב עם קלשון בראש העדר ומעניק לגיטימציה אינטלקטואלית ומוסרית לשנאה עדרית. ולחשוב שפעם השפיע העיתון ביעילות על ההוויה הלאומית. כך חולפת תהילת עולם.
