הטראומה של המפסידים

ועכשיו, אחרי שסיכמנו שאין לערער על קיומה של טראומה מזרחית המשפיעה בדרכים לא מודעות על התנהגותנו הפוליטית ומסבירה את תמיכתנו בליכוד ובנתניהו (שרון שטרית, "כן, יש טראומה מזרחית", 4.1), נדמה לי שמותר ואף רצוי לדון בטראומה שכנגד.

רוח בלהות רודפת את ישראל מאז 1977. אותה קבוצת אשכנזים, משורייני פריבילגיות, שסבורה היתה ש"המדינה זו הם", הפסידה בבחירות. הם הסתערו על מערכות הבחירות שוב ושוב וחשבו שיתקנו את "הטעות ההיסטורית", אולם זו הפכה למגינת ליבם לעובדה מוגמרת. התחילה תקופה חדשה בישראל שאינה כפופה עוד לדיכוי, ההשפלה וההסללה של אלה שבנאומיהם הושיטו יד לסולידריות ושיתוף, אך ברגליהם הכניסו את ראשם של המזרחים אל מתחת למים.

מאז אותה קריסה פוליטית, מלווה את המפסידים תחושה עמוקה של משבר וטראומה. הפוליטיקה עבורם היא זירה של "תופת פוליטית" והם מרגישים ב"לפיתת חנק". הם קוראים למצב הקיים חברה שסועה, חברה בעומס יתר, בקיצור, חברה שאיבדה את בלמיהּ ושאינה פועלת עוד על פי דרכם. דרכם התרבותית רצופה במשבר מתמשך והם חיים בהתגוננות מול הברברים, "הערסים", שבאים.

הטראומה אינה מסתגרת רק במתחם הפוליטי, אלא גולשת למישורים המקיפים אותה - החינוכיים, החברתיים, הכלכליים, המשפטיים והפסיכולוגיים. יש לה גם נטייה לעבור מדור לדור ולהוביל את הלוקים בה לעיוות מציאות שאינו מאפשר כל התקדמות, ומתוך כך הופך לשמרנות שמאדירה את הקיפאון. מבחינה כלכלית הם נהנים מהשפע, אולם עינם צרה באלה שעולים כלפי מעלה. ניתן לכנות את התחושה שלהם "מלכודת הזדהות". התנגדות לאלה שהיו בעבר בפריפריה המזרחית ובשולי הערים הגדולות, ופיתחו לעצמם תודעה עצמאית, תודעה למען עצמה. "מונשמי 77'" מתקשים להתמודד עם המצב הקיים. עד לפני שנים ספורות הם הציבו סלקטורים בכניסה למועדוני הלילה בתל אביב שלא הכניסו למועדונים תושבים מחולון, יפו, בת ים וראשון לציון. הם קראו לנו בשמות גנאי - "חוב"תים" ו"חי־בר". כיום הם שוכרים חברות שמירה שימנעו מתושבי בית שאן להגיע לשטחים הציבוריים של קיבוץ ניר דוד. ובעיני עצמם הם נאורים ומתקדמים.

הלוקים בטראומה זו חיים במלכודת הזדהות שנעה בין תפיסתם העצמית כחופפים למושגי המודרניות והנאורות, התבונה והרציונליות, לבין הדחף להקטין את המזרחי המתקדם לצידם. מזעזע אותם כי אלה מבקשים לבסס את מעמדם האקדמי והמקצועי. לכן המועצה להשכלה גבוהה והוועדה לתכנון ותקצוב לא פתחו ביוזמתן במשך 50 שנה אוניברסיטה חדשה(!). האם הם רוצים לחבק את המעמד הבינוני המזרחי שצומח על כורחם או להרחיק אותו ולבצר את המעמד שלהם? זו לא שאלה תיאורטית; זו הסוגיה המעמדית העכשווית של דיכוי, הסללה והדרה.

מכללות, טוענים בוועד ראשי האוניברסיטאות, שיפתחו המוחלשים כמה שהם רוצים, אולם ב"אוניברסיטאות שלנו" לא תיגעו. שנה אחר שנה הם מוסיפים בדו"חותיהם את המשפט המקומם והמעליב את הממלכתיות הציונית: אין צורך בישראל באוניברסיטה נוספת. הציונות הפכה בעיניהם לציניות קרה. ב־77', כשבישראל היו שלושה מיליון תושבים, פעלו בה שבע אוניברסיטאות (כולל הטכניון ומכון ויצמן), וכך אנו צריכים לחיות גם ב־2021 כשישראל מונה יותר מתשעה מיליון איש. אם תבקשו לשנות את המצב, חבורת האנטי־ממלכתיים הזו - ועד ראשי האוניברסיטאות - תאיים במרד נגד הממשלה ותקרא לריסוק מוסדותיה הפוליטיים הלגיטימיים. אבל הם לא צריכים לדאוג: המשנה ליועמ"ש שפרשה לא מכבר, דינה זילבר, או היועץ עצמו, מנדלבליט, יוציאו במהירות הבזק מסמך מטהר ויסבירו לנו כי במקרה שלהם, הקריאה למרד נגד הממשלה היא בעצם דוגמה קלאסית למשילות תקינה.

טראומת ההפסד שעוד מאכלת אותם מבפנים, מופנית בימים אלה כלפי נתניהו ונבחרי הציבור המזרחים בליכוד. שוב יצהירו המובסים שנתניהו אחראי לתבוסתם, וישכחו את הרגל המתנשאת מעל הראש של המזרחים.