1 הגדרת מטרות לקויה. מכבי לא הצהירה העונה שהמטרה היא פיינל־פור, אבל כולם חושבים שהיא ראויה להגיע לשם. היה מדהים לראות איך בין ההעפלה להצלבה לבין המשחק הראשון, כבר היתה תחושה של "לונדון באוויר". אז נכון שלאוהדים אין מד פרופורציה, אבל גם בתוך המועדון כבר היה מי שחשב שזה אפשרי. החזרה ממצב אבוד בטופ־16 רק הגבירה את ההילה סביב המועדון וכוחו. ברגע שמתחילים להאמין בקסמים, יש בעיה. היה לי ברור שמכבי לא יכולה לעבור את ריאל, לא מקצועית ולא מנטלית. הקאמבק סחט ממנה את כל מה שהיה לה. מכבי מתקשה להחליט מה היא ומי היא ולהציב מטרות. בטח לא מטרות ארוכות טווח. מהבלבול הזה באות הנפילות. הרי דיוויד בלאט לא נהפך מגאון לכישלון בתוך חמישה ימים.
2 לקראת העונה הבאה שוב יוצב במועדון התמרור "כאן בונים". זה אומר שגם בעונה הבאה מתחילים מנקודת האפס. יהיה הסגל נוצץ ככל שיהיה (ועדיין לא ברור שיהיה), לחבר קבוצה ובטח לשים יסודות לשושלת זו עבודה לא פשוטה. אל תתפלאו אם גם בעונה הבאה מכבי לא תהיה בפיינל פור ולא משנה מי ישחק בה.
3 הבדלי הכוחות בין ריאל מדריד למכבי ת"א היו ברורים וגדולים, אבל למרות זאת האוהדים יישארו עם התחושה שמכבי לא נתנה את כל שיש לה בסידרה. אי אפשר להשתחרר מהתחושה שמכבי נכנעה מראש. אם היה אפשר לייצר מדד של "כדורים אבודים", היינו רואים שריאל ניצחה בענק. לצורך העניין, גם ריבאונד התקפה הוא כדור אבוד. הכוכבים הגדולים של ריאל, שמרוויחים סכומי עתק, השאירו הכל על הפרקט. שחקני מכבי לא. כוחו של האנדרדוג הוא בדיוק בדברים האלה. זו הדרך לצמצם פערים. מספיק לראות את פנאתינייקוס כדי להבין איך משאירים על הפרקט דם, יזע ודמעות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו