צרות של עשירים: ישראל בסבך הרגישויות האזוריות

במתח שבין איחוד האמירויות לבין מצרים, במי צריכה ישראל לתמוך? למערכת היחסים המתפתחת לאחרונה עם העולם הערבי יש חשיבות רבה ויתרונות עצומים. היא מעלה גם דילמות מורכבות ולא מוכרות. כשהעולם הערבי לא "כולו נגדנו", צריך ללמוד לתמרן במתחים בין השותפות הערביות הרבות והמגוונות של ישראל באזור. גם בעידן הקודם, שאופיין בקשרים חשאיים ובעוינות עממית עמוקה, נדרש תמרון עדין. בתנאים החדשים מדובר ב"בעיות של עשירים": אופציות רבות להשקעת ההון האסטרטגי של ישראל וניסיון מתמיד להבטיח תשואה גבוהה.

 אמרתו הידועה של שייקספיר ("הסערה") על אודות סבל ומצוקה המקרבים בין מי שלא יכלו להעלות זאת בדעתם, הותאמה לדיון האסטרטגי בביטוי Politics makes strange bedfellows בדבר השותפויות המוזרות של הזירה הפוליטית. כך, למשל, מצאה ישראל בעידן הקודם את עצמה "במיטה" לצידו של נאצר באמצע שנות ה־60, כאשר שתיהן ניסו להימנע ממלחמה ולהכשיל את הרדיקלים בדמשק, שרצו לגרור את מצרים לעימות עם ישראל סביב מי הירדן. בעידן החדש הזירה מורכבת יותר, השחקנים מגוונים והזירות פרוסות מעבר לתחומי האזור.

בעלת הברית האזורית החשובה ביותר של ישראל היא מצרים של א־סיסי. חוזה השלום הנפרד בימי סאדאת שינה מן היסוד את מאזן הכוחות האזורי לטובת ישראל. א־סיסי הציל את מצרים, את המזרח התיכון ואת ישראל מאימת שלטון האחים המוסלמים, שהיה גורר את האזור לרדיקליזם, למלחמה ולמרחץ דמים. הברית החשובה ביותר של השנה האחרונה היא עם איחוד האמירויות. זו מבשרת התקרבות לערב הסעודית, מבטיחה רבות בתחום שיתוף הפעולה הכלכלי והביטחוני, ומעורבת בפרופיל גבוה במאבק עם מגוון גורמים רדיקליים באזור. האליטה שלה מציעה לראשונה מתכונת של לגיטימציה רחבה ומלאה למדינה היהודית. מצרים אולי חשובה יותר, אך האמירויות מביאות ערך מוסף חשוב באזור ובוושינגטון. 

מצרים, האמירויות וישראל שייכות לאותו מחנה אזורי. זה החרד משאיפות ההגמוניה האזוריות של איראן, נאבק באחים המוסלמים באשר הם, חושש מניסיונו של ארדואן להטיל את מרותו באגן המזרחי של הים התיכון, מתנגד לממשלה הלובית המוכרת, הפועלת בעצה אחת ובתמיכת הרודן הטורקי, ותומך בגנרל הלובי המורד ח'ליפה חפתר. בזירה הבינלאומית הוא נשען על ארצות הברית. אלא שבמחנה הזה ישנם הבדלי דגש חשובים. בעוד מצרים מודאגת בעיקר מן האחים המוסלמים ומן האיום המיידי הלובי והטורקי על גבולה המערבי, חוששים האמירותים והסעודים בעיקר מאיראן ומשלוחיה. בעוד מצרים רואה במיזמים האתיופיים במעלה הנילוס איום בעל ממדים קיומיים, בוחנים האמירותים את הזירה הדרומית בים סוף בהקשר רחב יותר של התמודדות עם החות'ים בתימן ובים האדום. 

בכל התחומים האלה יש מתח ותחרות: האמירותים, לעיתים קרובות בלוויית גיבוי סעודי, נוקשים הרבה פחות מול הקטארים תומכי האחים המוסלמים ומול ממשלת סראג' בלוב, תומכים באתיופיה בלא להתנות את הסיוע בהבטחת צורכי המים המצריים, ומבססים את מעמדם בשכנתה הסודאנית של מצרים מדרום. גם עומק הקשרים האמירותיים עם ישראל וארצות הברית מעוררים דאגה בקהיר. מצרים בירכה על השלום עם ישראל, אך בן זאיד וארצות הברית לא היו זקוקים לסיסי כדי לכוננו, הקשרים הבילטרליים עוקפים את קהיר ועלולים לבוא על חשבונה. ממשלו של ביידן צפוי ללחוץ על סיסי בנושא זכויות האדם, ומעמדה של מצרים כשושבינה הבלעדית של השלום עם ישראל עלול שלא להגן עליה כבעבר. מצרים לא צפויה לאבד את מעמדה כמדינה הערבית הגדולה והמגובשת ביותר, אך היא תלויה אנושות בסיוע כלכלי, בניגוד למתחריה במפרץ הפרסי. התלות הזו אוזנה תמיד על ידי הכרה בדבר חשיבותה האזורית, וזו מתכרסמת לנגד עיניה.

ישראל חייבת להכיר את הרגישויות הללו ולהיזהר מאוד בתמרון ביניהן. חשוב לטפח הזדמנויות חדשות; אסור להתפתות לנטישת שותפים שהוכיחו את ערכם.