סגר וסגרגציה
,עודכן
לפני כמה חודשים עוררתי סערה זוטא כשצייצתי ש"בניכוי חרדים וערבים" ישראל היתה מתמודדת טוב יותר עם הקורונה. לאור השיח בימים האחרונים נראה שהניסוח שבו בחרתי היה עדין מאוד. החרדים הפכו לשק החבטות של הסגר השלישי, עם קריאות להיפרדות מ"האוטונומיה" החרדית וזעם על ההפקרות וחוסר האונים של הממשלה לאכוף את נהלי הקורונה על הציבור החרדי.
יש הרבה צדק בטענות הללו. הנתונים בימים האחרונים מלמדים על התפרצות גבוהה מאוד במגזר החרדי, שמגיעים לנוכח הפרות פומביות ובולטות של הנחיות הקורונה. ההמתנה למוצא פיו של הרב קנייבסקי כדי שיאשר את הסגר היא אולי הסמל של כל האירוע כולו. מדינה בתוך מדינה, ממשלה בתוך ממשלה, כשהציבור הרחב משלם את מחיר ההפקרות.
החרדים לא לבד. כאילו היתה בנייה לא חוקית, הקורונה עושה במגזר הערבי כבתוך שלה. מסיבות של תקינות פוליטית וסתם פוליטיקה רגילה, תוקפי החרדים בדרך כלל שותקים על הערבים. אבל הקורונה לא צריכה אישור מעמודי הדעות של "הארץ" כדי להשתולל במגזר. מאז פרוץ המגיפה גרף ההדבקה החרדי והערבי רוקדים יחדיו, מהדהדים זה את זה כמו פוגה מוזיקלית. קונצ'רטו לסגר.
ובאמת, הקורונה הביאה את אתגר המיעוטים של ישראל אל הקצה. הקהילה החרדית והערבית מתנהלות במידה רבה כאוטונומיה נפרדת, דבר הבא לידי ביטוי גם במדדים אחרים: תוציאו את הקבוצות הללו ממדדי העוני, התוצר או האבטלה, ומקומה של ישראל בדירוגים הבינלאומיים מזנק פלאים. אין זה אומר שצריך "לנכות" אותם מתוך המדינה, אך מיקוד הבעיות יכול לסייע גם בגיבוש הפתרונות.
וכמו בכל בעיה חברתית מתרבים הקולות הקוראים לפתור אותה באמצעות אכיפה. מימין ומשמאל תוקפים את הממשלה "שלא אכפה" את מרותה על החרדים "מסיבות פוליטיות". ואחת הטענות הפופולריות היום היא שצריך להקים "ממשלה בלי חרדים" כדי לשים סוף ל"חגיגה". אני סבור שישראל צריכה ממשלה בלי חרדים מסיבות אחרות, אבל המחשבה שאפשר באמצעות כוח ואכיפה לשנות את המציאות היא תמימה ומסוכנת.
נזכיר דבר פשוט: לישראל יש "ממשלה בלי ערבים" כבר 72 שנה. ונתניהו לא "תלוי" בערבים כדי "לחמוק מהמשפט". זה סייע במשהו לפתור את בעיות העומק בציבור הערבי? הפוליגמיה בנגב נעלמה? הפשע המאורגן בגליל התאדה? המשטרה "אכפה" את תקנות הקורונה במשולש?
כשמכינים מצגות פאוור פוינט או מחברים ספרונים על מגיפות הכל נראה פשוט. אבל בסוגיות חברתיות, דברים תמיד מורכבים יותר. משמעת אזרחית מהסוג הנדרש במגיפה לא יכולה להתבסס על אכיפה בלי מחויבות ציבורית עמוקה, התגייסות עממית וסולידריות בסיסית. תחושת שייכות לאומית, הזדהות ממלכתית ושותפות בגורל העם והמדינה. זה מהות האתגר הלאומי שמציבים החרדים והערבים, ואת זה אי אפשר לייצר באמצעות חוק או לכפות בעזרת המשטרה.
זה לא שאין פתרונות: יש רבים שחלקם כבר נוסו. אבל הם כוללים מחירים פוליטיים וציבוריים קשים. הממשלה הזו, כמו רבות אחרות, לא מסוגלת לשאת בנטל הזה. אבל מי שמלכלך על חרדים ושותק על ערבים, לא יצליח להביא את השינוי.
