זו התחרות שבריאה

מגיפת הקורונה הדגישה את חשיבותן של מערכות ציבוריות מתפקדות וגמישות. שתי המערכות החיוניות ביותר בזמן המגיפה היו מערכת הבריאות ומערכת והחינוך. בתקופה של אי ודאות ושל כללים המשתנים בן־לילה, נדרשו מערכות אלו להתאים עצמן לשינויים, להתגמש בשעות העבודה, לאמץ טכנולוגיות חדשות ולספק לציבור ביטחון ויציבות. אך בעוד מערכת הבריאות נענתה לאתגר, כאשר כל עובדיה הפשילו שרוולים, עבדו שעות נוספות וסיפקו בדיקות וחיסונים בקצב מרשים, מערכת החינוך נותרה הרחק מאחור. היו שהעניקו את התהילה על הצלחת מבצע החיסונים למפא"י, לברל כצנלסון וחבל שלא הגיעו עד היפוקרטס. אולם אלה לא הקואופרטיבים המיושנים שסייעו להצלחת מבצע החיסונים אלא להפך, הרפורמה והתחרות שהפכו את קופות החולים הציבוריות למערכות ממשלתיות מתפקדות, שירותיות ויעילות. את המודל הזה צריך להכניס עכשיו למערכת החינוך.

לכאורה יש דמיון רב בין שתי המערכות - שתיהן מערכות ציבוריות המשולמות על ידי כספי המסים. אולם מנגנון אספקת השירותים שונה בהן לחלוטין. במערכת החינוך כל ילד משובץ לבית הספר הקרוב למקום מגוריו, ללא אפשרות בחירה משמעותית. המורים בבית הספר מתוגמלים על פי ותק, ולא על פי רמת השירות שהם נותנים. למנהלים אין הגמישות או התמריצים להעסיק רק מורים איכותיים ומבוקשים, ובאופן כללי ניכר כי טובת ההורים או התלמידים אינה נמצאת במוקד תשומת הלב של המערכת. לעומת זאת, במערכת הבריאות כל מבוטח יכול לבחור לאיזו קופה הוא מעוניין להשתייך, ולעבור לקופה אחרת מכל סיבה שהיא. כל קופה מקבלת תקציב ממשלם המסים לפי מספר המבוטחים בה, ולכן פועלות הקופות בצורה אינטנסיבית לשכנע מבוטחים לעבור אליהן, באמצעים שיווקיים אך בעיקר באמצעות מאמץ להעלות את שביעות הרצון של מבוטחיהן.

שיטת אספקת השירותים היא הסיבה העיקרית להבדל בתפקוד של שתי המערכות. כאשר מכניסים למערכת, גם אם היא במימון ציבורי, אלמנטים של תחרות ובחירה חופשית, זוכים במערכת יעילה שמחזרת אחרי לקוחותיה. מנגד, כאשר האזרח הוא לקוח שבוי, הוא נאלץ לסבול שירות ירוד ומיושן במערכת שטובתו אינה בראש מעייניה. בניגוד לטענה שמערכת הבריאות טובה מפני שהיא ציבורית, הסיבה האמיתית ליעילותה של מערכת הבריאות בישראל היא התחרות בין קופות החולים, והתמריצים שהיא יוצרת.

התחרות במערכת הבריאות אינה מושלמת, אבל מצבה טוב בהרבה מזה של מערכת החינוך. לכן, כדי לייעל ולשפר את שירותי החינוך בישראל, יש להכניס גם אליה אלמנטים של תחרות. אם נאפשר שכר דיפרנציאלי למורים וגמישות העסקה למנהלים, נקבל תחרות על המורים הטובים ביותר, שתעלה את שכרם בהתאם. אם נאפשר בחירה מלאה להורים לאיזה בית ספר לשלוח את ילדם, יתחרו בתי הספר ביניהם על הספקת חינוך איכותי יותר, לשביעות רצונם של התלמידים והוריהם. כך, על ידי שילוב של מימון ציבורי והספקה תחרותית, נוכל להמשיך לשמור על העיקרון של שוויון הזדמנויות לילדים בחינוך, אך בד בבד גם נייצר את התמריצים שיביאו להתייעלות ולגמישות במערכת.

ד"ר הודיה למפרט היא חוקרת בפורום קהלת לכלכלה ומרצה באוניברסיטת אריאל