יש היסטוריונים ותיאולוגים הטוענים כי שנאת ישראל החלה ביום שבו גילה העם היהודי את האמונה באל אחד. אלוהי היהודים תבע בלעדיות ועורר את קנאת המתפללים לכפיסי עץ. הקנאה והשוני היו ביסוד האנטישמיות הבראשיתית.
ייתכן כי סיפור הקמתה של ישראל מעורר תחושה דומה ברחבי העולם. בעיניים זרות הוא נתפס כהתגרות המבקשת להכיר בבלעדיות של תחיית הלאומיות היהודית. לא היה כדבר הזה בתולדות אנוש. עם מוכה, אוסף של אודים שניצלו מאש, לא חזר מעולם למולדתו המקורית ולא חידש את שפתו העתיקה, ולא יצא מן המחילות והקים את כוח המגן החזק באזורו. אך זה סיפור המעשה של ההיאחזות היהודית בארץ־ישראל.
אפשר לספר על החוליים השוטפים, והם רבים; ועל האכזבות והן רבות כפטריות; ועל שחיקת חייהם של קשיי היום, ועל היעדר הסולידריות ועל היחלשות המחויבות לקהילה ועל ירידת קרנה של התרבות העברית המקורית מן התנ"ך עד נעמי שמר. אך זה אינו סיפורה האמיתי של העשייה הציונית, שהיא הצלחה מהדהדת ומעוררת במדינות העולם קנאה כה גדולה עד שהוא נתון בסכנה חיצונית מתמדת.
בת 65 מדינת היהודים שוקקת ומסעירה ודומעת ומייגעת ולוחמת בעוז על נפשה ומרקיעה בשמי ההיי־טק. ארץ ישראל אינה סתם אדמה. היא היפהפייה המשתרעת אפרקדן כתיאורו של בנימין תמוז ב'גן נעול'; ובכל אחד מבניה־נופליה יש משהו מאליק אחיו של משה שמיר ש'נולד מן הים'; והיא הר טרשים קירח לפי שאול טשרניחובסקי, וטל היורד כפנינים על הר חרמון כחלום ילדותו של חיים נחמן ביאליק; ומהותה אינה משתקפת בלחני הדיכאון והבכיינות הפוליטית של 2013, אלא היא מתאפיינת בטיעון המוצק של שמר כי בהיעדר יהודים בעיר העתיקה בירושלים 'כיכר העיר ריקה' גם אם מתהלכים בה זרים.
'היבוא השלום לו היבוא?' כלשון אחד השירים. מתוך המורשת היהודית עולה שוועת הרצון בשלום. רק שרבים כל כך חומדים את פיסת הקרקע הקרויה ארץ־ישראל, עד כי לעתים מתעורר חשש כי מי שמחזיק בה חייב להצמיד הגנה עירנית מתמדת לכל שעל ושעל. כדי להחזיק בה לעד חייבים לעבוד אותה כל הזמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו